מועמד הימין וההיסטוריה האפלה של צרפת בתקופת הכיבוש הנאצי

עיר מעיינות המרפא הצרפתית וישי זכתה השבוע לביקור מאוד לא שגרתי: בפעם הראשונה מזה 43 שנים הגיע אליה נשיא צרפתי. וישי, בלב ליבה של צרפת, היא שם נרדף לשיתוף פעולה עם האויב. לאחר תבוסתה הצבאית של צרפת לגרמניה ביוני 1940 וחלוקתה הזמנית של המדינה ל"שטח חופשי" ושטח כבוש, נקבע מקום מושבו של המשטר שהקים המרשל הצרפתי פיליפ פטן לניהול ענייני "השטח החופשי" בעיר וישי. מאז - הפך שמה של העיר לחלק בלתי נפרד משמו של המשטר. ניסיונות מנהיגי העיר להשתחרר מהקישור הגורלי הזה לא צלחו עד כה, כמו גם הניסיונות לגרום לאימוץ שם אחר למשטר.

משטר וישי בין השנים 1940 ל-1944, שנת שחרורה של צרפת, ראה בעצמו את התגלמות הלאומיות הצרפתית וביקש לשמור את צרפת לצרפתים, עד כמה שניתן היה בתנאים שהתאפשרו תחת הכיבוש הגרמני. הוא היה משטר לאומני, אוטוריטרי, אולטרא-שמרני ואנטישמי, כמו משטרים נוספים במדינות אירופיות ששיתפו פעולה עם גרמניה וחברות הציר.

מנגד, עמדו הגורמים הצרפתיים שסירבו לכל שיתוף פעולה עם הגרמנים ודגלו בהמשך המאבק בכיבוש: מלונדון פעלה ממשלת צרפת הגולה בראשותו של הגנרל שארל דה גול; בשטחיה של צרפת הכבושה (מקיץ 1942 כבשו הגרמנים גם את "השטח החופשי") פעלו תנועות מחתרת שהיו שייכות לזרמים פוליטיים שונים - מהקצה הימני עד לקצה השמאלי. שתי תפיסות לאומיות שונות - של שיתוף פעולה והתנגדות, נאבקות עדיין בזירה הפוליטית הצרפתית והפכו להיות אחד הנושאים העיקריים במערכת הבחירות לנשיאות צרפת. זאת גם בשל עמדותיו מעוררות המחלוקת של המועמד היהודי לנשיאות, העיתונאי והסופר אריק זמור, שמציג פרשנות אחרת לחלקו של משטר וישי בשואה.

עשרות שנים סירבה צרפת הרשמית להכיר בחלקה של צרפת בשואה, בטענה שמשטר וישי לא ייצג את צרפת. ב-1995 קבר הנשיא השמרני דאז, ז׳אק שיראק, את מסורת ההתכחשות והחיל את אחריות המדינה הצרפתית גם על פשעי וישי, עמדה שהייתה מקובלת על כל יורשיו מימין, משמאל ומהמרכז. כעת בא דווקא מועמד יהודי לנשיאות ומעלה לדיון מחודש את סוגיית חלקו של משטר וישי בשואה מזווית לא מקובלת.

ביקור מקרון בווישי - חלק מהקמפיין הבחירות

במהלך ביקורו הקצר בוישי, קיים נשיא צרפת עמנואל מקרון דקת דומיה מול בית האופרה בעיר, אליו זומנו ב-10 ביולי 1940 חברי הפרלמנט הצרפתיים כדי להחליט על ביטולה של הרפובליקה הצרפתית, הענקת מלוא סמכויות השלטון למרשל פטן, גיבור מלה״ע הראשונה, והפיכתו של חלקה ״החופשי״ של צרפת לדיקטטורה מוחלטת. בבית האופרה כיבד מקרון את זכרם של 80 חברי הפרלמנט שסירבו להרים את ידם בעד הדיקטטורה. מהאופרה יצא מקרון למקום מושבה לשעבר של ממשלת וישי, שם התקבלה ההחלטה ב-26 באוגוסט 1942 למסור לידי הגרמנים מעל ל-6,000 יהודים ״זרים״, בכללם ילדים רבים, שנשלחו למותם באושוויץ.

בראיון שהעניק לפני ביקורו בוישי אמר מקרון: "וישי לוקחת אותנו חזרה להיסטוריה. ההיסטוריה הזו נחוותה ותועדה על ידי היסטוריונים. עדיף שנכבד, נלמד היסטוריה ונאפשר להיסטוריונים לבנות אמת היסטוריוגרפית על בסיס ראיות ומסמכים. הבה לא נעשה מניפולציות ונשכתב אותה".

מקרון לא הזכיר בהקשר זה את שמו של יריבו הפונטנציאלי במירוץ לנשיאות, אריק זמור, אך בעיני רבים הביקור הנשיאותי בווישי היווה חלק מהקמפיין של מקרון, שעדיין לא הכריז רשמית על מועמדותו, וממאמצי יריביו הפוליטיים של זמור להבטיח את תבוסתו. זמור עדיין מתקשה להשיג את 500 החתימות של נבחרי הציבור, הנדרשות להפוך את מועמדותו לרשמית.

באירוע השקת קמפיין הבחירות שלו בתחילת השבוע לא הזכיר זמור בנאומו הארוך ולו במילה אחת את משטר וישי. אך, בספריו ובראיונות שהעניק לאורך השנים חזר זמור על גרסתו, שמשטר משתפי הפעולה הצרפתי הציל כמעט את כל יהודי צרפת מגירוש למחנות ההשמדה הגרמניים ומסר לידי הגרמנים רק "יהודים זרים", כלומר יהודים שהגיעו לצרפת כמהגרים ממדינות מזרח אירופה, גרמניה ושאר מדינות מערב אירופה שנכבשו בידי הגרמנים עד לכיבושה של צרפת במלה"ע השנייה. גרסה זו הפכה את זמור בעיני בכירים בקהילה היהודית הצרפתית ל"אנטישמי" ול"רביזיוניסט", קרי למשכתב ההיסטוריה.

יחס צרפת למשטר וישי: טיהור או שילוב?

לפני שאפנה לגרסתו ההיסטורית של זמור ביחס למשטר וישי, הנה תזכורת להתפתחות יחסה של צרפת למשטר משתפי הפעולה: מיד עם שחרורה של צרפת החלה רדיפה נרחבת למדי של הצרפתים והצרפתיות שעבדו עם הגרמנים ועבורם. אלפי משתפי פעולה הוצאו להורג בפעולות נקם עממיות. הממשלה הצרפתית החדשה החלה בטיהור שורות האדמיניסטרציה הצרפתית מאנשי וישי. 120,000 נענשו ע"י בתי משפט צבאיים ואזרחיים, שהוציאו 1,500 גזרי דין מוות - לא כולם מומשו. המרשל פטן נידון למוות, אך בשל מעמדו כגיבור מלה"ע הראשונה הומתק עונשו ע"י הנשיא דה גול למאסר עולם. עם זאת, סגנו וראש ממשלת וישי, פייר לאוואל, הוצא להורג.

בדיעבד דה גול פעל למען פיוס לאומי בין נאמני וישי לנאמני "צרפת החופשית" על זרמיה השונים. בנאום שנשא על מדרגות בית העירייה של וישי, בביקור נדיר שערך בעיר ב-17 באפריל 1959 - כ-15 שנה לאחר שחרורה של צרפת, הצהיר דה גול, בהומור שלא תאם את המעמד: "אגלה לכם סוד, שלא תחזרו עליו. אני חייב לומר שביקור רשמי בוישי מעורר בי מעט רגשות. אתם מבינים את הסיבות לכך. אבל, אנחנו כבולים להיסטוריה, אנחנו עם אחד למרות כל מה שעבר עלינו. ההסתבכויות היו כפי שיכלו להיות, האירועים שהתרחשו קרו. אנחנו העם הצרפתי הגדול, האחד והיחודי. ואני אומר זאת בוישי". הנאום הזה לא נכלל באוסף נאומיו הרשמי של דה גול, ולא בכדי. אך, הוא מסמל יותר מכל את גישתה של צרפת שלאחר המלחמה לעבר: פיוס לאומי מחייב השלמה והמשכה קדימה.

פקידים בכירים במשטר וישי שולבו במנגנוני הרפובליקה הרביעית והחמישית. אחד מהם הגיע עד לצמרת השלטון בצרפת: פרנסואה מיטראן, הנשיא הסוציאליסט הראשון. רק לקראת תום תקופת כהונתו השנייה (בשעתו נמשכה כל כהונה שבע שנים בניגוד לנחש כיום) נחשפה עובדת שירותו של מיטראן במשטר וישי כאחראי לענייני חיילים שבויים, פעילות עבורה קיבל מיטראן אות כבוד מידיו של המרשל פטן עצמו. עם זאת, לזכותו של מיטראן עמדה העובדה שבמקביל לשירותו במשטר וישי הוא העביר מידע חשאי לממשלה הגולה בלונדון והיה חלק מרשת הפעילות המחתרתית נגד הגרמנים. באחד הראיונות האחרונים שלו כנשיא, נשאל מיטראן על החקיקה האנטישמית של משטר וישי. תשובתו המתחמקת הייתה: "מדובר היה - וזה לא משנה דבר ולא מצדיק דבר בחוקים נגד היהודים הזרים. לא ידעתי עליהם בשעתו דבר".

קשה מאוד להאמין, שמיטראן לא היה מודע לחקיקה האנטישמית הנרחבת מאוד שמשטר וישי העביר החל מימיו הראשונים במסגרת מדיניותו האנטישמית, שכללה שלילת אזרחות, איסור עבודה, הפקעת רכוש, הקמת מחנות ריכוז ומעצר וגירוש עשרות אלפי יהודים למחנות הריכוז וההשמדה של הגרמנים. 78,000 מהיהודים ששהו בצרפת עם כיבושה, נתון המהווה רבע מכלל האוכלוסייה היהודית בצרפת - "זרים" ו"שורשיים", נרצחו בשואה. מיטראן גם תקף בלשון אגרסיבית, בעל נימות אנטישמיות ברורות, את ציידי הנאצים שפעלו במהלך שנות נשיאותו להעמיד לדין בכירים ממשטר וישי שהיו מעורבים בגירוש יהודים למותם, ביניהם גם מקורבו רנה בוסקה, שהיה מזכ״ל המשטרה במשטר וישי והיה מבכירי האחראים על גירוש יהודים מאיזורי המשטר למחנות המוות. בוסקה נרצח בטרם החל משפטו.

מיטראן הסוציאליסט גם תקף את אלו שדרשו מצרפת להתנצל על פשעי וישי: "לצרפת אין כל סיבה להתנצל וגם לא לרפובליקה הצרפתית. לדעתי, זו דרישה מוגזמת מצד אנשים שאינם מרגישים בתוך תוכם מה זה להיות צרפתי, מה הוא הכבוד להיות צרפתי ומה הוא הכבוד של ההיסטוריה הצרפתית. זה המשכיות של השנאה ולא השנאה תבריא את צרפת. אני בז לאנשים הללו". במלים חריפות אלו הוציא, למעשה, מיטראן את היהודים הצרפתיים - חלקם ניצולי שואה, מכלל החברה הצרפתית והפך אותם בהבל פיו ל"זרים".

אריק זמור, לדבריו, הצביע פעמיים למיטראן, בעת שזה נבחר כנשיא - ב-1981 וב-1988. למרות שזמור מציג את עצמו כממשיך דרכו של דה גול, בכל הנוגע לסוגיית וישי הוא נשמע בדיוק כמו מיטראן: הוא מבחין בין "יהודים צרפתיים" ל"יהודים זרים", וטוען שהטלת אשמה על צרפת בהקשר לשואה, דרך משטר וישי, נועדה לסרס את הגאווה הלאומית הצרפתית ולייצר בקרב הצרפתים רגשות אשמה שאפשרו, למעשה, ל"ייבא" לצרפת מהגרים מוסלמים בשם ההכאה על חטא על גירוש ״המהגרים היהודיים״. זמור גם קובע, שהאשמת צרפתים באחריות לשואה אפשרה להפחית את האחריות הבלעדית שאמורה להיות מוטלת על כתפי גרמניה.

ההיסטוריון הישראלי ממוצא צרפתי אלן מישל הוא אחד המקורות, שעליהם נשען זמור בהתייחסותיו המקלות למשטר וישי. מישל, שעבד בעבר ב"יד ושם", פרסם ב-2012 את הספר "וישי והשואה, מחקר על פרדוקס צרפתי". בשיחה עם "ישראל היום" מודה מישל, שהוא חולק על רבות מעמדותיו של זמור והצעותיו, אך לא על דבריו בעניין וישי. "ממשלת וישי עשתה את כל שיכלה כדי להגן על האזרחים הצרפתיים, בכלל זה יהודים, והיא נשאה ונתנה על הסכם עם הגרמנים כדי למסור להם מספר של יהודים זרים בתמורה לכך שהיהודים הצרפתיים לא ייעצרו. ההסכם נחתם בתחילת יולי 1942, והוא הושג הודות לפייר לאוואל שהיה ראש ממשלת וישי ורנה בוסקה שהיה מזכ״ל המשטרה".

ההסכם החזיק עד אוגוסט 1943, עת בה הנאצים גילו אי-שביעות רצון מסירובם של לאוואל ופטן להעביר חוק שמבטל את אזרחותם הצרפתית של יהודים זרים שהפכו לצרפתים לפני המלחמה. כתגובה הגרמנים הודיעו שהם לא יעשו עוד אבחנה בין יהודים צרפתים וזרים. "רוב הגירושים של יהודים צרפתיים החלו אז. זו דעה היסטורית, שהופיעה ב-1951 עם ההיסטוריון הגדול של האנטישמיות, לאון פוליאקוב, שאומצה גם ע"י היסטוריונים רבים אחרים בהם ראול הילברג, הנחשב למומחה הגדול ביותר של השואה. זו אינה גישה היסטורית של מיעוט. בשנות ה-80 ההיסטוריון האמריקני, רוברט פקסטון וצייד הנאצים סרז' קלרספלד כפו פרשנות אחרת, שלדעתי היא אנטי-היסטורית, אך שהתקבלה על התקשורת, הקהילה היהודית והפוליטיקאים שהפכה לגרסה הרשמית, לפיה משטר וישי היה נורא יותר מהגרמנים", הסביר ההיסטוריון.

הכל בשביל אחדות השורות?

"משטר וישי עשה את שעשו ממשלות אחרות באירופה, כשניסו להגן על אזרחיהם היהודיים. זה היה כך בבולגריה, ברומניה. ממשלות ששיתפו פעולה עם הנאצים בלמו את השואה", אמר מישל והדגיש: "זמור רביזיוניסט במובן שההיסטוריה נמצאת ללא הרף תחת רביזיה. זה דבר נורמלי. אבל, הוא אינו מכחיש שואה. חשוב מאוד להבדיל בין שני הדברים. הוא לא מעמיד בספק את העובדה שכ-80,000 יהודים מצרפת נרצחו בשואה. הוא מעמיד בשאלה את הפרשנות לגבי הדרך שבה הדבר קרה".

ומדוע הוא עושה זאת? ככל הנראה, מעריכים מקורביו של זמור, מתוך רצון לייצר סופסוף אחדות שורה בתוך הימין הצרפתי, בין נאמני שארל דה גול, ה"גוליסטים" הרפובליקניים, לבין אנשי הימין הלאומני ששומרים בחלקם אמונים למרשל פטן ולדרך שבה הוא בחר להציל את הכבוד הלאומי הצרפתי. רק אחדות שורה כזו, מעריך זמור, תאפשר לייצר רוב ימני מוצק שיעלה את צרפת מחדש על מסלול של גדולה לאומית וייחדל להתרפס ולהתבטל בפני השמאל, שכופה על צרפת אובדן זהות.