האם "יד ושם" הופך את זיכרון השואה לעסקנות פוליטית?

משהו לא טוב קורה ליד ושם, כבר זמן מה. פעולות שונות של המוסד הזה להנצחת זיכרון השואה, נתפסות ע"י יותר ויותר גורמים כמבוססות על שיקולים ומניעים פוליטיים זרים שחוטאים למטרה שלשמה הוקם "יד ושם".

לצורך המחשת העניין, אתמקד במקרה אחד של אי-הכרה מצד "יד ושם" כחסידי אומות העולם בשני דיפלומטים פולנים, שהיו מעורבים בעבודתה של ״קבוצת ברן״, או ״קבוצת לאדוש״ - על שמו של ראש הנציגות אלכסנדר לאדוש. הקבוצה פעלה בתקופת מלחמת העולם השנייה בנציגות הדיפלומטית הפולנית בשוויץ, למען הצלתם של אלפי יהודים באירופה הכבושה באמצעות אספקת דרכונים דרום ומרכז אמריקניים מזוייפים, שאפשרו לחלק מהיהודים הללו להינצל משילוח למחנות ההשמדה. הטיפול בבקשת ההכרה מצד האחראים על העניין ב"יד ושם" מעורר תמיהות רבות באשר לאיכות עבודת המטפלים בבקשות להכרה בחסידי אומות העולם, וכן שאלות לא פחות רבות על מניעי קבלת ההחלטות בעניין.

על ההכרה בחסידי אומות העולם מנויה ועדה שחבריה הם מתנדבים, וכל אחד מהם מתמחה בתולדות השואה במדינה או באזור של אירופה, ודובר את השפות הרלוונטיות לאותה מדינה או לאותו אזור. שמות חברי הוועדה אינם מפורסמים, כדי למנוע לחצים חיצוניים עליהם. בראש הוועדה עומד שופט בכיר, שכיהן בבית המשפט העליון. מאז 2005 מדובר בשופט יעקב טירקל. באתר "יד ושם" מתואר הליך קבלת ההחלטה בקצרה: "לקראת הישיבות (של הוועדה) מקבל כל חבר תיק לבחינה ומגיש את המלצותיו לוועדה. לאחר דיון בוועדה נערכת הצבעה. כל ההחלטות מובאות לאישורו של היושב ראש, לפני שהן מקבלות תוקף רשמי".

לפי אתר "יד ושם", אלו הקריטריונים להכרה בחסידי אומות העולם:

• מעורבות פעילה של המצילים בהצלת יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות.
• סיכון לחייהם, חירותם או מעמדם של המצילים. המניע הראשוני של המצילים היה לסייע ליהודים נרדפים. כלומר: ההצלה לא נעשתה עבור רווח כספי או תגמול אחר כגון המרת דתם של הניצולים, אימוץ ילדים וכדומה.
• קיומן של ראיות למקרה ההצלה – עדות של מקבלי העזרה מהמצילים (עדות ניצול) או במקרים יוצאי דופן תיעוד ממקור ראשון המבסס את אופי ההצלה והנסיבות להצלה.

האיש שיזם את הליך ההכרה בדיפלומטים הפולניים מ"קבוצת ברן/לאדוש" הוא מרקוס בלכנר, יהודי שוויצרי, שיציין בשבוע הבא את יום הולדתו ה-80 ואשר מוצא משפחתו מפולין. הוריו של בלכנר הצליחו לברוח מהנאצים מבעוד מועד ותכננו להגיע לארה״ב דרך שווייץ, אך בסופו של דבר העבירו את כל תקופת המלחמה בשווייץ ונותרו בה גם עם סיומה. בלכנר, המכהן מזה שנים כקונסול כבוד של פולין בציריך, התוודע כבר בנערותו לאחר מחברי "קבוצת ברן/לאדוש", יוליוס קוהל - שהיה הדיפלומט היהודי-הפולני היחיד בחבורת המצילים. לכן, אין הוא נכלל ברשימת המוצעים להכרה בתואר חסידי אומות העולם. קוהל היה חבר טוב של אביו של בלכנר. רק לאחרונה, בעקבות מבצע חשיפת המסמכים הקשורים לפעילותה של "קבוצת ברן/לאדוש", נודע לבלכנר שאביו גם היה מעורב בהעברת כספים לרכישת דרכונים דרום ומרכז אמריקניים להצלת יהודים מאירופה הכבושה.

פעילותה של קבוצת "ברן/לאדוש" הייתה מורכבת למדי: שני פעילים יהודים שבאו מקצוות פוליטיים שונים לחלוטין - הרב ישראל חיים אייס, איש "אגודת ישראל" ואברהם זילברשטיין, חבר הפרלמנט הפולני לשעבר ואיש התנועה הציונית אברהם זילברשטיין - היו אחראים על העברת שמות היהודים להצלה וכספים לצורך זיוף הדרכונים הדרום והמרכז אמריקניים, ורכישתם אצל הקונסולים שייצגו את אותן מדינות בתיאום עם אנשי הנציגות הפולנית. עובדי הנציגות הדיפלומטית הפולנית בשווייץ שמשו כמנתבי התקשורת הענפה לצורך מימוש מבצע ההצלה, כמרכזי מבצע ההצלה וכמזייפי הדרכונים, שהועברו ליהודים במדינות הכיבוש. הדרכונים הללו לא יכלו לשמש לצורך הגירה, כלומר עזיבת המדינות הכבושות ע"י הנאצים, אלא רק העניקו למחזיקים בהם הגנה חלקית מפני גירוש למחנות ההשמדה. עד היום ידוע על קיומם של כעשרת אלפים דרכונים מזויפים ועל כאלף יהודים שניצלו הודות להם.

כדי להבין את התעוזה של הדיפלומטים הפולנים, שהיו מעורבים במבצע ההצלה, צריך לזכור שעם כיבושה של פולין - תחילה בידי גרמניה הנאצית ואחר כך בידי בריה״מ בספטמבר 1939, חדלה פולין להתקיים רשמית. עם זאת, ממשלה גולה - תחילה בצרפת ואחר כך בבריטניה, המשיכה לנהל מרחוק את ענייניה של פולין והחזיקה נציגויות דיפלומטיות, שלפני המלחמה היו שגרירויות. מעמדה של הנציגות הדיפלומטית הפולנית בשווייץ היה רגיש במיוחד, לנוכח הלחצים הבלתי פוסקים של המשטר הנאצי על הרשויות השוויצריות לסגור את הנציגות. הפעילות הלא חוקית לזיוף הדרכונים שהתנהלה בשגרירות הייתה יכולה בכל רגע נתון לתת לשווייצרים עילה לסגור את הנציגות ולכלוא את עובדיה בגין ביצוע עבירות פליליות. בדיעבד, השוויצרים ניהלו חקירה משטרתית נגד חברי "קבוצת ברן/לאדוש", שלא הוליכה בסופו של דבר להטלת סנקציות בגלל היחלשות מעמדה של גרמניה הנאצית. מכאן, שכל עובדי הנציגות חברי הקבוצה סיכנו את מעמדם וחירותם, ובמידה מסוימת גם את חייהם. הפעילות האינטנסיבית של זיוף הדרכונים נעשתה באישורו של האחראי על השגרירות, אלכסנדר לאדוש, ובמעורבות של סגנו סטפן רינייביץ'. הדיפלומט שהיה אחראי על זיוף הדרכונים היה הקונסול, קונסנטי רוקיצקי. עבודת ההצלה בוצעה כדי לסייע ליהודים נרדפים ולא למטרות רווח ויש די והותר ראיות ועדויות לקיום המבצע. מכאן שכל התנאים להכרה בדיפלומטים בפולנים כחסידי אומות העולם קיימים.

ב-2017 העביר מרקוס בלכנר בקשה ראשונה ל"יד ושם" להכיר בשלושת הדיפלומטים הפולנים הלא יהודים כחסידי אומות העולם על חלקם בהצלת יהודים בשואה. באותה תקופה, גם פנה בלכנר לשגריר פולין בשווייץ, יעקב קומוך, וסיפר לו על הפרשה. קומוך וצוות עובדיו החלו בתחקיר מקיף של כל המסמכים בשגרירות הפולנית מאותה תקופה וכן בארכיונים נוספים בפולין ובמקומות אחרים. התחקיר הזה אפשר לראשונה לראות את מלוא היקפה של פעולת ההצלה. אי אפשר היה להתעלם מהפרשה הזו. "יד ושם" החליט, עם זאת, להקטין את ממדיה. זמן מה לאחר פרוץ "משבר זיכרון השואה" בין פולין וישראל סביב מה שכונה בישראל "חוק השואה הפולני", החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם להכיר רק בקונסול קונסנטי רוקיצקי. ההודעה על ההכרה מוסיפה ש"עובדי הקונסוליה" לאדוש ורינייביץ׳ יקבלו מכתבי הבעת הערכה.

אולם, לאדוש ורינייביץ׳ לא היו עובדי הקונסוליה. הם היו ראש הנציגות הדיפלומטית וסגנו, כלומר האחראים על רוקיצקי, ואלו שאפשרו לו לבצע את זיוף הדרכונים. כלומר, האחראים לפעולת ההצלה. מאחר שהייתי מעורב בחשיפה התקשורתית של מבצע ההצלה פניתי ל"יד ושם" והעמדתי אותם על טעותם. הפנייה הזו הסתיימה בתיקון שגוי נוסף: לאדוש ורינייביץ׳ "הועלו" לדרג קונסולים, ועדיין נשללה מהם ההכרה. באופן ברור ביותר, מי שהכין את המענה לבקשת ההכרה עשה עבודה רשלנית. קרוביו של רוקיצקי הודיעו שהם מסרבים לקבל את מדליית חסיד אומות העולם כל עוד שאר הדיפלומטים לא יוכרו גם הם. ממשלת פולין ראתה ברשלנות של ועדת הציון מהלך פוליטי ישראלי מכוון, שנועד למנוע הכרה במאמציה של נציגי הממשלה הפולנית הגולה להציל יהודים בשואה ולהנציח את הרושם שפולין הייתה שותפה לשואה.

ניצולים וצאצאי ניצולים, שחבים את חייהם ל"קבוצת ברן/לאדוש", הגישו מחאה רשמית ל"יד ושם", שהסכים לבחון מחדש את סוגיית ההכרה לאור המסמכים הרבים שנחשפו בשלוש השנים האחרונות. לטובת העניין התגייס גם מרדכי פלדיאל, שעמד 24 שנים בראש מחלקת חסידי אומות העולם ב"יד ושם", בדק את כל היבטיה של הפרשה והגיע למסקנה החד-משמעית שכל הדיפלומטים הפולנים ראויים להכרה. החלטה חיובית של ועדת הציון הייתה יכולה להעלות מחדש את יחסי פולין-ישראל על מסלול הבנה והידברות, למרות מדיניותו ההרסנית של שר החוץ, יאיר לפיד, כלפי פולין.

אך, לא "ד ושם" יכיר בטעותו. ביום השנה ה-83 לפוגרום "ליל הבדולח", ב-9 בנובמבר 2021, הודיע מנהל מחלקת חסידי אומות העולם, ד"ר יואל זיסנוויין, למרקוס בלכנר שמליאת ועדת הציון החליטה לדבוק בהחלטתה שלא להכיר בלאדוש ורינייביץ׳ כחסידי אומות העולם. "ההודעה הזו אינה עניינית", אומר בתגובה בלכנר, "אין בה כל הנמקה. אני דורש הסבר מפורט. כשניתן פסק דין ע״י בית משפט הוא כולל נימוקים. כאן, אין כל מידע על הסיבות שהובילו להחלטה. אין לך מושג מי קיבל אותה, מי היה בעד, מי היה נגד. הדברים בוועדה מתנהלים בחשאיות כמו באיזה ארגון סודי. אין שקיפות, אין אפשרות לערער או להגיש תלונה. בפולין זועמים על ההחלטה. אם לאדוש לא ראוי להכרה, לא ברור מה חברי הוועדה עושים. היחס הזה פוגע קשות בתדמית של 'יד ושם'".

בהכירי את כל פרטי הפרשה, אני מצטרף בזאת לקריאתו של בלכנר: רק שקיפות מלאה בעניין תאפשר לברר האם "יד ושם" ממלא תפקיד בהסלמת המשבר הפוליטי בין פולין וישראל ומה מונע מ"יד ושם" להכיר בחלקם של דיפלומטים פולנים - לא רק בשווייץ, בהצלת יהודים.