שנות ה-90. ברית המועצות התפרקה. ברוסיה החדשה שולט רעב, חוסר סדר ובעיקר בלבול. מפעלים נסגרו בזה אחר זה, משכורות לא שולמו זה חודשים ארוכים ומי שיכל – ברח לחיים חדשים במערב. במקביל, קבוצה של צעירים שאפתנים, הופכת במהירות לכוח עולה ברוסיה – עשירים, חזקים ובלתי ניתנים לעצירה. הם שיהפכו למנהיגיה הלא רשמיים של רוסיה בתחילת דרכה והם אלו שעיצבו אותה.
עלייתם של האוליגרכים
נפילת ברית המועצות בשנת 1991 לא הובילה להקמתו של מגזר פרטי בריא ומשגשג כפי שרבים קיוו לו. הציפייה כי את השלטון הקומוניסטי-סוציאליסטי שבו הממשלה שלטה בנכסי המדינה, יחליף מגזר פרטי שיוכל לתרום לתעשייה ולהצעיד אותה אל עבר עידן חדש, התמוגגה במהרה.
תחת משטרו של מיכאיל גורבצ׳וב במחצית השנייה של שנות ה-80 החל תהליך ליברליזציה בכלכלה הסובייטית, שמטרתו הייתה ״להוריד את מסך הברזל״ (הכינוי שניתן לגבול האידאולוגי בין מזרח אירופה הקומוניסטית ומערב אירופה הקפיטליסטית), לאפשר לברית המועצות להתקרב לאירופה ולמערב - ולהציל בכך את הכלכלה המקרטעת של המדינה. באותה תקופה, רבים ממי שיהפכו מאוחר יותר לאוליגרכים החלו להבריח סחורה אסורה ומוגבלת לייבוא לשטחי המדינה.
החל ממוצרי אלקטרוניקה, תכשיטים, אבני חן, תקליטים של מוזיקת רוק וכלה במכנסי ג׳ינס – כל מה שהיה מבוקש, הוברח בדרכים לא דרכים ונמכר בשוק השחור. יתרה מכך, נושא ההברחות היה כה נפוץ וידוע, עוד משנות ה-60, ונגע כמעט לכל אזרח סובייטי בדרך כזו או אחרת, עד שהפך לבדיחה וסממן תרבותי שכיכב בסרטים כדוגמת ״יד היהלום״ משנת 69׳.
לאחר קריסת המשטר הסובייטי בשנות ה-90, החל מעמד האוליגרכים לפרוח. בתקופת שלטונו של הנשיא בוריס ילצין בוצע תהליך הפרטה מאסיבי - נכסי מדינה רבים, ובהם מפעלי תעשייה כבדה ומשאבי טבע, נמכרו במהירות ובזול לכל המבקש. מטרת המהלך הייתה לייצר כלכלה קפיטליסטית המבוססת על בעלות פרטית, כלכלת שוק, אך שלא כמו מדינות מזרח אירופאיות שהיו תחת השלטון הסובייטי ועשו את המעבר באיטיות ובהדרגתיות, ברוסיה המהלך בוצע בחוסר סדר ובזריזות. השילוב של ההפרטה המהירה והיעדר שלטון, חוק וסדר במדינה הצעירה אך העצומה, הוביל רבים לפתוח ברדיפה חסרת מעצורים אחר כוח וכסף.
במשך כמעט 15 שנים, החל משנת 85׳ ועד לעלייתו של הנשיא פוטין לשלטון בשנת 99׳, הצליחו האוליגרכים להשתלט על רוסיה ולשלוט בה ובנכסיה בפועל, תחת העוצמה הפוליטית הרבה שרכשו לעצמם. אחד מאותם האנשים, יורי לוז׳קוב, אף נבחר פעמיים לראשות העיר מוסקבה, העיר שבה התרכז הכסף והכוח של המשטר. תחת הרפורמות הכלכליות של שנות ה-90, העבירו האוליגרכים כאמור בזריזות את משאבי המדינה לידיהם והחלו בהשתלטות על קרקעות ונכסים.
צוברים עוצמה
כמובן שלאוליגרכים לא הייתה דוגמה לכלכלת שוק חופשי מול העיניים בתקופת חייהם תחת ברית המועצות. השלטון הסובייטי דאג לשמור על אזרחיו מבודדים עד כמה שניתן מהעולם המערבי ומרעיונות שאותם סיווג כמסוכנים, אך בשנות ה-90 המצב התהפך במהרה ואנשי עסקים מערביים רבים, ביניהם גם אירופאים ואמריקנים, החלו להגיע לרוסיה ולקיים בה עסקים, להקים חברות ושוקי כספים ולהביא רעיונות לפיתוח הקפיטליזם הרוסי הצעיר.
במקביל, זיהו האוליגרכים את חולשתו של הנשיא ילצין והחליטו לנצל אותה לטובתם. במסגרת הקמפיין לבחירות של שנת 96', הועמדו לטובתו של ילצין מיטב היועצים הפוליטיים, הדוברים וערוצי הטלוויזיה שהיו בשליטת האליטה, הכל נעשה למען ניצחונו של הנשיא. גם ילצין עצמו, שהיה מהוסס לגבי רצונו להתמודד לכהונה שנייה עקב העובדה שהיה חולה באופן תדיר, החל להשקיע בקמפיין. נראה היה שילצין והאוליגרכים הפכו לישות שלטונית אחת – בזכות הונם הוא קיבל כהונה שנייה ובזכות כוחו הפוליטי, הם בנו והגדילו את הונם והשפעתם.
ילצין וקבוצת האוליגרכים שהקיפה אותו, פעלו במרץ על מנת להרוס את השיטה הישנה ולקדם כמה שיותר רפורמות כלכליות. בהתחלה, הוחלט להסיר את הפיקוח הממשלתי על מוצרים ומחירים ורק לאחר מכן לבנות מערכת חוקים כלכלית שתתמוך במהלך. התוצאה - הפרטה ללא פיקוח, ללא רגולציה וללא חוקים שיתוו מה מותר ומה אסור. רוסיה של שנות ה-90 היוותה לפיכך כר פורה למגוון רחב של ״אנשי עסקים״ שביצעו בה ככל העולה על רוחם, ללא מצפון, באלימות ולעתים קרובות באכזריות רבה.
לאחר הבחירות מונו אותם אילי הון שמימנו את מערכת הבחירות של ילצין לתפקידים בכירים בממשלה. אנטולי צ'ובאיס הפך לראש סגל הקרמלין, ולדימיר פוטנין מונה לסגן ראש ממשלת רוסיה ובוריס ברזובסקי הפך לסגן מזכיר מועצת הביטחון. השאר, ביניהם אילי ההון היהודים לאוניד נבזלין ומיכאל חודורקובסקי, שלטו בחברת הנפט הגדולה ביותר ברוסיה בזמנו – "יוקוס".
במקביל, ברזובסקי, שהבין את חומרת מצבו הבריאותי של ילצין לאחר בחירות 96', החליט לפעול במהלך פוליטי מבריק – מתוך הבנה כי ראש ממשלת רוסיה הוא יורשו בפועל של הנשיא, הוא הבין כי יש להחליף את רה"מ המכהן ויקטור צ'רנומירדין במישהו אחר, עדיף בובה שתשרת את האינטרסים של האוליגרכים. השיטה שברזובסקי וחבריו הגו הייתה פשוטה אך גאונית – ילצין החולה והחלש ימשיך לכהן כנשיא ואילו האוליגרכים ישלטו בפועל במדינה דרך ראש הממשלה והשרים שהם יבחרו.
בשנת 1998 התוכנית הפכה לגלויה - ברזובסקי העניק ריאיון מוקלט ל-"איטוגי", תוכנית טלוויזיה פופולרית באותה תקופה ששודרה בערוץ הטלוויזיה הפרטי NTV שנוסד על ידי האוליגרך ולדימיר גוסינסקי. בריאיון הודיע ברזובסקי על תחילתו הרשמית של קמפיין הבחירות לנשיאות רוסיה. הוא לא הודיע על מועמד טעם האליטה ויצר את הרושם שכל אחד יכול להתמודד ולהיבחר. יחד עם זאת, לכולם היה ברור שהאוליגרכים יעשו הכל על מנת לגרום לכך שהמועמד הרצוי ביותר מבחינתם ייבחר.
נפילת האליטה או חוסר מזל של בודדים?
למרות שעד היום הצליחו האוליגרכים לשמור על כוחם והשפעתם בכלכלה הרוסית, רבים מהם ספגו מהלומות עם עלייתו של נשיא רוסיה הנוכחי, ולדימיר פוטין לשלטון בשנת 1999. סוכן הקג״ב לשעבר, שראה את הכאוס ששלט ברוסיה עם תום המאה ה-20, שם לעצמו מטרה להוביל את המדינה אל עבר משטר אוטוקרטי שבו למדינה תהיה השפעה רבה על הכלכלה, ובעיקר על נכסיה הטבעיים שבהם מגולם עושרה הרב.
לשם כך, החל פוטין לפעול נגד קבוצת האוליגרכים ששלטה בפועל במדינה באותן שנים. דרך העברת בעלות על חברות פרטיות למדינה או למקורביו ועד לרדיפה, כליאה והגליה בפועל של אוליגרכים בדמות ולדימיר גוסינסקי, בוריס ברזובסקי ורומן אברמוביץ׳ – הנשיא הצעיר לא בחל באמצעים להשבת הסדר במדינה, כך לתפיסתו. רבים מהטייקונים שעשו את הונם במהלך שנות ה-80 וה-90 נאלצו להתכופף למרותו של פוטין או לברוח מהמדינה ולבקש מקלט מדיני במערב. היהודים שביניהם היגרו לישראל.
נמלטים ומבקרים
מה עלה בגורלם של כמה מהאוליגרכים היהודים הגדולים ביותר? נתחיל מאחד השמות המרכזיים שהיה מוכר כמעט לכל אזרח רוסי בשנות ה-90, הלוא הוא בוריס ברזובסקי. עם עלייתו של פוטין לשלטון בשנת 99', היה ברזובסקי אחד מתומכיו של הנשיא הצעיר. מהר מאוד יחסיהם של פוטין וברזובסקי הידרדרו, והאחרון החל לבקר בחריפות את פוטין ואת מהלכיו. פוטין מצידו החל לפעול נגד האיש שכעת ראה בו אויב מסוכן, כאשר בין היתר החלו לצוף האשמות כאלה ואחרות על אי-חוקיות עסקיו של ברזובסקי. המצב החמיר עד שבשנת 2003, מחשש למשפט ראווה וכליאה, נמלט ברזובסקי מרוסיה לבריטניה, שבה קיבל מקלט מדיני. הוא המשיך לתמוך באופוזיציה הרוסית ממקום מושבו בלונדון, שסירבה להסגירו למוסקבה. ברזובסקי ניצל כמה פעמים מהתנקשויות, המפורסמת שבהן הייתה בשנת 2007, כאשר לבקשתו של הסקוטלנד יארד נמלט מלונדון. בשנת 2013 בגיל 67, הוא נמצא מת בביתו - נתיחת הגופה העלתה כי הוא מת בתלייה.
מיכאיל חודורקובסקי, בן לאב יהודי ואם נוצרייה, הוא דמות חשובה נוספת ברוסיה של שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים. חודורקובסקי עשה את הונו במהלך תקופת ההפרטה ברוסיה, לאחר שרכש את מניות חברת הנפט ״יוקוס״ בשנת 97׳ והפך למנכ״ל שלה. בשנת 2003 הוא נעצר על ידי הרשויות במוסקבה, ככל הנראה בהוראתו של פוטין, והואשם בגניבה, הלבנה והעלמת מס. הוא נשפט ונשלח ל-10 שנים בכלא, שבמהלכן נוספו לו עוד אישומים ועוד שנות מאסר. הוא שוחרר בפועל בשנת 2013 לאחר חנינה רשמית מהנשיא פוטין ולחץ בינלאומי לשחרורו - והוגלה לגרמניה.
נכון להיום, חודורקובסקי ממשיך להיאבק נגד פוטין ממושבו בחו״ל. הוא תומך גלוי באופוזיציה הרוסית ובמנהיגיה, כמו אלכסיי נבלני (שבעצמו כלוא בימים אלו ברוסיה), קורא למהפכה והפלת שלטונו של פוטין, ואף טען לא פעם בראיונות כי הוא מוכן בעצמו להחליף את הנשיא הרוסי בתפקיד. פעילותו הפוליטית לא התקבלה בשתיקה בקרמלין, בשנת 2016 הוא הוכנס לרשימת המבוקשים הבינלאומית של מוסקבה והוצא נגדו צו מעצר בינלאומי באשמה שבשנת 98׳ הזמין את הרצח של ראש העיר נפטיוגנסק, ולדימיר פטוחוב. אגב, בעת מעצרו בשנת 2003, היה חודורקובסקי האיש השני העשיר ביותר ברוסיה ואחד מעשירי העולם, עם הון מוערך של 15 מיליארד דולר. בשנת 2014 הונו הוערך באופן רשמי בכ-500 מיליון דולר.
לאוניד נבזלין, איל הון יהודי מוכר גם כן, נמלט גם הוא מפוטין. בשנת 1991 התמנה נבזלין לנשיא בנק מנטפ, אחד הבנקים הפרטיים הראשונים ברוסיה שהוקם על ידי מיכאיל חודורקובסקי. נבזלין כיהן בכמה תפקידים בכירים במערך הבנקאות הרוסי עד לשנת 96'. באפריל 1996 התמנה לתפקיד סגן נשיא חברת הנפט יוקוס, שהייתה בבעלות בנק מנטפ.
נבזלין, שידוע בתור אחד ממתנגדיו הגדולים והחריפים של פוטין, עלה בשנת 2003 עם משפחתו לישראל וייסד בה את קרן ״נדב״, במטרה לעזור לממן פרויקטים הקשורים ללימודי יהדות, יחסי ישראל והתפוצות וחינוך הנוער היהודי בישראל ובעולם.
אם חשבתם שבקרמלין יניחו לאוליגרך לנפשו עם עזיבתו את רוסיה, טעות בידיכם. ב-2008, בהיעדרו של נבזלין מהמשפט או מהמדינה, הוא הורשע בבית המשפט הרוסי בניסיון לרצח ונגזר עליו מאסר עולם. ישראל מסרבת עד היום לכל בקשות ההסגרה של רוסיה - בית המשפט העליון בירושלים קבע באותה שנה כי הראיות שהוצגו על ידי מוסקבה אינן קבילות ולכן אין להסגירו.
יחד עם זאת, גם בארץ נבזלין לא נשאר חף מקשרים לפוליטיקה. בתו אירינה, נישאה בשנת 2016 ליו״ר הכנסת ושר הבריאות לשעבר, יולי אדלשטיין ממפלגת הליכוד.
נוסף על כך, נבזלין הוא המייסד והמו"ל של מגזין "ליברל" הישראלי, שמתמקד בתחומי פוליטיקה, תקשורת ותרבות, והוא אף כתב בו מאמרים. במקביל, הוא מחזיק ב-20% ממניות עיתון "הארץ".
איל הון יהודי-ישראלי מפורסם נוסף הוא רומן אברמוביץ׳. לא בשונה משאר ״חבריו״ האוליגרכים, אברמוביץ' עשה את הונו בתקופת ההפרטה בשנות ה-90. הוא החזיק במניות של שתי חברות ענק – חברת ״סיבנפט״, שאותה מכר ל״גזפרום״ בסכום של 13 מיליארד דולר, ורוסאל - חברת האלומיניום הגדולה בעולם. בנוסף הוא מחזיק ב-29% ממניות חברת הפלדה והמתכות הרוסית ״אווראז״ ובמניות בחברת הכרייה הרוסית ״נורניקל״.
בשנת 2003 רכש אברמוביץ׳ את קבוצת הכדורגל האנגלית צ׳לסי. הוא וברזובסקי היו שותפים עסקיים עד שבשנת 2007 תבע ברזובסקי את אברמוביץ' בטענה כי היה חייב לו כספים. ברזובסקי הפסיד במשפט, והשופטת קבעה כי הוא עד לא אמין. בישראל, רכש אברמוביץ׳ את מלון ״ורסנו״ שהיה בבעלותו של ירון ורסנו, בעלה של השחקנית גל גדות. בנוסף, אברמוביץ׳ רכש בשנת 2020 את האחוזה היקרה ביותר בישראל שנמצאת בהרצליה פיתוח, בשווי 226 מיליון שקל.
בשנה שעברה דווח ב-BBC כי עמותת אלע"ד, שמקדמת את ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים, קיבלה תרומות בסכום של כ-350 מיליון שקלים מחברות הקשורות לאברמוביץ'. זאת, לצד תרומות שהעניק אברמוביץ' בשנת 2018 להקמה של מכון לרפואה גרעינית בבי"ח שיבא (70 מיליון שקלים) ושל מרכז לננוטכנולוגיה באוניברסיטת ת"א (30 מיליון דולר).
צרות של עשירים
זו הייתה שנה טובה לאליטת האוליגרכים של רוסיה. למרות היחלשות הרובל והסנקציות האמריקניות על כלכלת המדינה, מעמד המיליארדרים של רוסיה תפח ל-117 טייקונים (עלייה מ-99 בשנה שעברה) בשווי כולל של 584 מיליארד דולר (עלייה מ-385 מיליארד דולר), כך לפי הסקירה של מגזין פורבס לשנת 2021.
יותר משליש מהרווחים מגיעים מעשרה מיליארדרים בלבד. עשרת הרוסים העשירים ביותר שווים 223 מיליארד דולר ברשימת המיליארדרים העולמית של פורבס לשנת 2021, לעומת 152 מיליארד דולר בשנת 2020.
העשיר ביותר הוא אלכסיי מורדשוב, שמניותיו בחברת הפלדה והכרייה הנסחרת בבורסה "סברסטל" ובחברת כריית הזהב הפרטית "נורד-גולד" עלו עם ההתאוששות של המשק הרוסי ממגיפת הקורונה שהכתה בה ובעולם כולו בשנת 2020. מורדשוב ומשפחתו שווים 29.1 מיליארד דולר - 12.3 מיליארד דולר יותר מלפני שנה.
טייקון נוסף שנמצא ב״עשרת הגדולים״ וששוויו הנקי עלה בשנה האחרונה הוא אלישר אוסמנוב, שהונו קשור בענקית הברזל והפלדה Metalloinvest. בתוספת סל השקעות מגוון שכולל מניות בפייסבוק, שיאומי, טלקום, חברות לכריית מתכות והשקעות בעולם המדיה - הונו זינק לסכום אסטרונומי של כ-21 מיליארד דולר.
בעלי ההון המובילים: חמשת האוליגרכים הגדולים כיום
אלכסיי מורדשוב
נולד לשני עובדי מפעל פלדה בברית המועצות. מורדשוב הוא בעל רוב המניות בחברת הפלדה "סברסטל", בה כיהן כמנכ"ל במשך 19 שנים עד פרישתו בשנת 2015. מניית החברה עלתה ב-72% משנה שעברה, מה שהפך אותו לאדם העשיר במדינה.
ולדימיר פוטנין
לפוטנין מיוחסת תרמית "הלוואות למניות" שסייעה לרוסים המקושרים לפוליטיקה במדינה להשיג שליטה בחברות בבעלות המדינה במהלך ההפרטה של שנות ה-90. כיום רוב הונו נמצא ב-35% ממניות חברת ״נורניקל״.
ולדימיר ליסין
ליסין החל את דרכו כמהנדס חשמל במכרה פחם בסיביר. הוא הפך לעובד פלדה ולאחר מכן עבר לעבוד עבור קבוצת אנשי עסקים שהשתלטו על ייצוא האלומיניום והפלדה של רוסיה. כאשר השותפים נפרדו לדרכם בשנת 2000, ליסין קיבל את רוב המניות בחברת Novolipetsk Steel הרוסית.
וגיט אלקפרוב
אלקפרוב, עובד אסדת נפט לשעבר בים הכספי הפך לסגן השר המפקח על תעשיית הנפט בברית המועצות. בשנת 91׳ הוא לקח שלושה שדות נפט גדולים שהיו בשליטה ממשלתית והקים את "לוק אויל", כיום חברת הנפט העצמאית הגדולה ברוסיה. הוא הבעלים של 30% ממניות החברה שנסחרת בבורסה.
לאוניד מיכלסון
מיכלסון חב את עושרו לאחזקות ביצרנית הגז הטבעי Novatek ובחברת הפטרוכימיה Sibur. הוא שותף בשני המיזמים עם גנאדי טימצ'נקו, שלפי השמועות בעל קשרים הדוקים עם הנשיא ולדימיר פוטין. לפי הדיווחים, הוא עשה עסקאות לכאורה גם עם חתנו לשעבר של פוטין, קיריל שמאלוב (שגם הוא מיליארדר).