אחת מהנחות היסוד שעמדו מאחורי הפלישה הרוסית לאוקראינה לפני שנה (פחות יום) היתה התפיסה שאוקראינה אינה מדינה אמיתית, אלא "המצאה של לנין", כפי שאוהב לספר נשיא רוסיה פוטין, וכי האוקראינים אינם באמת עם נפרד, אלא חלק ממה שברוסיה אוהבים לכנות "האומה האחת בת שלוש הפנים" (לצד הרוסים והבלארוסים).
אלא שלפחות מבחינת האוקראינים, שאולי עוד האמינו חלקית בקרבה אל הרוסים, הפלישה הפכה לקו פרשת המים, אירוע שמה שהיה לפניו לא יוכל לחזור, והניעה שורה ארוכה של שינויים תרבותיים, עם ביטויים שאי אפשר לפספס אפילו ברמת היומיום.
למשל, אוקראינים רבים, שלפנים דיברו רוסית בבית, החליטו במודע לעבור לאוקראינית. סקר בנושא שנערך בקיץ גילה כי שיעור דוברי הרוסית בבית הצטמק ל־18% בלבד. לשם השוואה, רק לפני תשע שנים עמד השיעור הזה על 40%.
אבל השפה היא רק חלק מהסיפור. כבר מהשבועות הראשונים של המלחמה, שטף את אוקראינה צונאמי של החלפת שמות למקומות ולאתרים גיאוגרפיים. כל שם שהיה קשור באימפריה הרוסית או בברית המועצות לא נתפס עוד לגיטימי. למשל, שדרות מוסקבה בחרקיב הפכו לשדרות "גיבורי חרקיב".
גורל דומה נחלו פסלים ואנדרטאות שקשורים לאימפריה הרוסית ולבולשביקים. הוסרו פסלים של הקיסרית יקטרינה באודסה ושל הגנרל הסובייטי ניקולאי וטוטין בקייב, ואינספור פסלים של המשורר הלאומי הרוסי אלכסנדר פושקין.
רק לשם המחשה: לפני המלחמה היו באוקראינה לא פחות מ־100 רחובות על שמו. אלא שעם הפלישה נזכרו רבים בשיר "למשמיצי רוסיה", שכתב ב־1831 לרגל "מרד נובמבר" (שידוע גם כ"מהפכת הצוערים"). בשיר הגן פושקין על הדיכוי הצאריסטי בפולין, ודרש מהמערב (בעיקר מהצרפתים) לא להתערב ב"ריב המשפחתי" בין הסלאבים - הד לא קלוש בכלל לכך אפשר לשמוע ברטוריקה של פוטין.
מאז הפלישה נהנים האוקראינים משיעורי תמיכה גבוהים בין אומות העולם המערבי, ויש לכך ביטויים רבים - מהפגנות התמיכה העצומות בראשית המלחמה ועד לדגל אוקראינה שנתלה על בנייני ממשל באיחוד האירופי; מדגל קטן שמופיע על המרקע ליד התוצאה בשידורי הליגה הספרדית, ועד לנתון המפתיע שפרסמה בחודש שעבר האפליקציה ללימוד השפות "דואולינגו": אוקראינית היא השפה הטרנדית ביותר בעולם.
ואיך השתנו האוקראינים עצמם? אחד הדברים הבולטים ביותר היה הגילוי של העוצמה הלאומית, שאחד מביטוייו היה באינספור ממים שהציגו את אוקראינה כדוד מול גוליית, והגחיכו בכל צורה אפשרית את רוסיה בכלל ואת פוטין בפרט (ראו דוגמאות).
מנהלת המכון לדמוגרפיה ולמחקרים סוציולוגיים באקדמיה האוקראינית למדעים, ד"ר אלה ליבנובה, העריכה לאחרונה כי הערכים הבסיסיים של האוקראינים דווקא לא השתנו, אלא רק ההתנהגות וההערכה העצמית. "במשך 300 שנה האוקראינים חשו עצמם סוג ב'", אמרה לאתר Fakty, "זה השתנה אחרי שהאוקראינים בלמו את הצבא השני בחוזקו בעולם".
ואילו ודים דניסנקו, מנהל "המכון למען העתיד" (Institute for the Future) בקייב, סבור שהאוקראינים התבגרו בבת אחת. "לפני שנה, כל המדינה ישבה מול המסכים ונהנתה לראות איך הפוליטיקאים מקללים זה את זה", אמר ל"ישראל היום". "עכשיו אומרים: לא רוצים את זה עוד. נעשינו גם הרבה יותר פרגמטיים.
"השינוי השני המשמעותי נוגע ליחס למדינה. אחת הבעיות המרכזיות של החברה שלנו היתה התהום שהפרידה בינה לבין המדינה. המדינה לחוד והאזרח לחוד. עכשיו, חלק הארי של האומה אמר: אני - המדינה. האחריות - שלי. ואולי העניין האחרון הבולט הוא השינוי ביחס לרוסיה. אפילו אחרי 2014 היו שקיבלו את תפיסת פוטין, שאנחנו בעצם אחים או עם אחד. אחרי בוצ'ה, כולם הבינו: אנחנו אפילו לא קרובי משפחה".