ממשל ביידן פקח עיניים, אבל עדיין לא התעורר

באיחור, ובעקבות יוזמות החרם מרחיקות הלכת שנקטו חברות הענק האמריקניות מקדונלד'ס וסטארבקס, נכנע הממשל ללחץ הציבורי הגובר, וטיפס סוף־סוף על עגלת הסנקציות הדוהרת, שלא הוא התניע (הגם שתרם לה תשומות חשובות, בעיקר במרחב הכלכלי והפיננסי).

ואכן, לאחר שגרמניה הקפיאה כבר את הפעלתו של צינור הגז "נורד סטרים 2", שבנייתו הושלמה, העלה הבית הלבן הילוך והחליט לכלול באסטרטגיית הסנקציות גם את תעשיית האנרגיה של רוסיה וליישם מדיניות זו באופן מדורג.

אף שההחלטה עלולה לגבות מחיר כלכלי כבד מהאמריקנים בדמות העלאה נוספת במחירי הנפט והגז (שכבר היום מרקיעים שחקים), וחרף העובדה שלפי שעה שותפותיה האירופיות של ארה"ב טרם הצטרפו למהלך בשל תלותן בגז הטבעי מרוסיה, יש בהחלטה איתות אזהרה בוהק לקרמלין.

משמעותו היא שהמשך כתישתה האכזרית של אוקראינה, תוך הטלת מצור חסר חמלה על עריה ותוך הרג בלתי מובחן של אוכלוסייה אזרחית חסרת אונים ומגן, לא יעבור ללא תגובה אמריקנית כואבת. תגובה כזו עתידה לפגוע ישירות בתשתית המלחמתית הרוסית ולהערים עליה קשיים לוגיסטיים ותחזוקתיים בלתי מבוטלים בנתיב התקדמותה האלימה במרחבי המדינה, ההופכת במהירות לתל חורבות.

עם זאת, ולצד הנכונות להדק עוד יותר את מנוף הלחצים על מוסקבה, בתקווה שתג מחיר מאמיר זה יהווה את הזרז לתהליך ההתפכחות בחשיבתו של פוטין וישכנע אותו להיפרד מחלומות הגדלות שטיפח, האור הבוקע ממגדלור החירות שבראש הגבעה האמריקנית קלוש עדיין ואינו מעניק את מלוא ההשראה לשכנותיה המאוימות של רוסיה.

הסיבה: ההחלטה על אודות אמברגו הנפט והגז לוותה בסירוב אמריקני ראשוני להיענות להצעה הפולנית לספק מטוסים לאוקראינה.

חששו של ביידן מפני הסלמה האפיל על כל שיקול אחר בחשיבתו, וכך החזיר את הנשיא לנתיב ההתנהלות הזהירה והמאופקת מדי. והתנהלות זו מגיעה דווקא כאשר הקרמלין מגביר כל העת את היקף ההרס, ואף העלה את רף האיומים על הצפוי לאוקראינה אם לא תיענה לכל תביעותיו, ושילב בהן התייחסויות מהלכות אימים לאפשרות שישתמש בנשק כימי וביולוגי במערכה, תוך ניסיון להכין אליבי למימושו של תרחיש קיצון זה.

גם לנוכח התפתחויות מדאיגות אלה מעדיפים "כל אנשי ביידן" את השימוש בכלי ענישה מדודים, שמתלווים אליהם פעולות סמליות בעיקרן, כגון הצעת האריס לפתוח בחקירה בינלאומית על פשעי מלחמה שביצעה רוסיה על אדמת אוקראינה.

אפקט הבומרנג

הנשיא מתחיל לשלם כעת במטבע קשה את מחיר מחדליו בזיקה לשותפותיו המפרציות בהסכמי אברהם. תגובתו הצוננת להסכמים, החלטתו להשעות את מכירת מטוסי ה־F-35 לאמירויות כנגזרת ממנה, ואדישותו לנוכח מתקפות הטילים מצד החות'ים, הביאו לסירובן של מדינות המפרץ להירתם למאבק בקרמלין ולהגדיל את מכסות הנפט שהן מפיקות, ובכך להקל את מצוקתה האנרגטית של אירופה.

הכתף הקרה שהפגין הממשל כלפי בעלות בריתו באזור חוזרת אליו כעת כבומרנג, שכן זרימת הנפט האיראני למערב אינה צפויה להתחדש בעתיד הקרוב גם בעקבות החתימה על ההסכם הצפוי.

וישראל? עליה להדק את קשריה עם שותפותיה לדאגה באזור מפני האיום האיראני ומפני השלכותיו של "הסכם וינה 2" שבשער, וזאת בתקווה ליצור רשת ביטחון, שתחפה במידת מה על מטריית המגן האמריקנית המצטיירת כמחוררת.