במבט ראשון, הבריחה האמריקנית המבוהלת מאפגניסטן עוד לפני תאריך היעד לפינוי, והשתלטותם המהירה של כוחות הטליבאן על המדינה, לרבות ארמון הנשיאות בקאבול הבירה, טומנות בחובן פרדוקס אמיתי. אחרי הכל, העיט האמריקני כבר התנסה בחוויה טראומטית דומה בשלהי אפריל 1975, כאשר נמלט בבושת פנים אל מול מתקפתם הכוללת של כוחות צפון וייטנאם והווייטקונג על בעלת בריתו הדרומית, שתוך זמן קצר הביאה לכיבושה של סייגון הבירה ולאיחודה של המדינה כולה תחת שלטון קומוניסטי.
לפיכך, הוא אמור היה להפיק לקחים מחוסר התוחלת שבעימות מתמשך בעצימות נמוכה עם אויב אידיאולוגי קנאי ונחוש, הרחוק בהשקפת עולמו ובדפוסי התנהלותו מ"הצופן התפעולי" האמריקני. מה גם שהיכרותו המוקדמת עם הזירה האפגנית אמורה היתה להציב בפניו נורת אזהרה בוהקת עוד בטרם החל, באוקטובר 2001, במעורבותו הצבאית הישירה בליבה של מאפליה זו.
שכן, שני עשורים לפני שהחל הפרק הנוכחי של הלוחמה האמריקנית באפגניסטן, ועל רקע הפלישה הסובייטית למדינה בדצמבר 1979, כבר החלה החדירה של יועצים ומדריכים צבאיים אמריקניים לפקיסטן, שכנתה, שהפכה עד מהרה לבסיס פעולה קדמי של כוחות המוג'הידין שארה"ב הקימה, ציידה והכשירה למאבק כנגד הצבא הסובייטי (שאכן תרם תרומה מכרעת לתבוסתו המשפילה של הקרמלין, ולנסיגתו מאפגניסטן בחלוף עשור של כישלונות והקזת דם).
ולמרות ההיכרות האמריקנית הקרובה עם ההוויה האפגנית רוויית השסע והחיכוך השבטי, האתני והדתי, ולמרות שרכשה לכאורה ניסיון בניהול לוחמת גרילה בעצימות נמוכה בחזית זו כנגד הכוחות הסדירים של ברית המועצות, לא הפיקה וושינגטון את הלקחים הנדרשים. כך נכנסה ארה"ב פעם נוספת, ובמישרין, אל גיא ההריגה האפגני, מתוך אמונה נאיבית שניתן יהיה לכונן בו, בהבזק קצר אחד, את ערכי, יסודות ומוסדות הדמוקרטיה המערבית, וכך להפוך את אפגניסטן למדינת לאום יציבה ומתפקדת, ברוח החלום והמורשת האמריקנים.
ואמנם, כמו בביצה הווייטנאמית, התברר עד מהרה גם באפגניסטן, שבעלי בריתו המקומיים של ההגמון האמריקני בצמרת השלטון בקאבול היו רחוקים שנות אור מן הזרמים שתססו וביעבעו כל העת בפריפריה. כשם שאמריקה של שנות ה-60 קשרה את גורלה עם סייגון המסואבת, כך המשיכה ארה"ב של שנות האלפיים לקיים "יחסים מיוחדים" עם הממשל המושחת בבירה האפגנית, שלא הצליח להוות אתגר של ממש עבור הזרמים הרדיקליים והמיליטנטיים מבית היוצר של הטליבאן.
הנשיא אובאמה היה הראשון שפעל להפחתת המעורבות האמריקנית באפגניסטן, לאחר שהכיר בחוסר התוחלת שבהשקעה המסיבית בחזית זו. יורשו בבית הלבן, דונלד טראמפ, הלך בעקבותיו וקבע את 1 במאי 2021 כתאריך היעד להשלמת פינויים של החיילים האמריקנים מן הגזרה. ואולם היה זה הנשיא ביידן שהחליט בפועל על מועד הפינוי, שהפך עד מהרה למנוסה בלתי מבוקרת.
בהקשר זה, אין לשכוח שהיה זה סגן הנשיא ביידן, שבממשל אובאמה ייצג את העמדה הנאיבית מכל, שלפיה קואליציה מתפקדת בין הממשל בקאבול לבין תנועת הטליבאן היא משימה אפשרית וברת ביצוע. את אמונתו המיסטית כמעט "שלכל בעיה יש פתרון", ושתמיד ניתן לאתר את הנוסחה הגואלת, שתאפשר גיבוש פתרונות מעשיים ופרגמטיים גם למחלוקות מורכבות, הוא העתיק, אפוא, מן המישור הפנים-אמריקני היישר אל שדה הקרב האפגני, שהמושגים המערביים של פשרה ו"הסדר הוגן" היו ונותרו לו זרים לחלוטין.
לאור מסע מתמשך זה של אשליות ושל חוסר יכולת להבין את אופיין ואת מהותן של התרבויות, ששחקנים רדיקליים שולטים בהן, שראשיתו בווייטנאם וסיומו באפגניסטן, נשאלת השאלה מה יהיו ההשלכות והתולדות האזוריות של הקריסה הנוכחית (המתחוללת במקביל לתהליך ההתנתקות המדורג של ארה"ב מעיראק ומסוריה)?
למרות שמוקדם עדיין להסיק מסקנות נחרצות מן המראות הקשים והמביכים של מעצמת העל, הנסה על נפשה ללא שמץ של כבוד, מחזית שבה 2,400 מלוחמיה מצאו את מותם, ניתן להניח שהעולם הסוני המתון מחד, וישראל מאידך, עתידים בקרוב להעריך מחדש את מידת אמינותו של גוליבר, המצטייר היום כנמר של נייר.
ואכן, לאור סדר העדיפויות הברור של ביידן, שהניח בקרן זווית את המרחב הבינלאומי (למעט בהקשר הסיני), נשאלת השאלה לא רק מה עתיד להיות גורלם של "הסכמי אברהם", בימים שבהם הפטרון האמריקני אינו מסוגל עוד להעניק רשת ביטחון כלשהי ל"מדינת הקליינט" שלו, אלא גם האם עתידים נדבכים מרכזיים במערכת הבינלאומית (ובראשם מוסקבה ובייג'ין) לנסות ולשפר עמדות ולקרוא תיגר על גוליבר האמריקני, הנתון בכבלים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו