קרבאך: יומן מסע לחבל הארץ המשוסע

עצב שמתערבב עם שמחה. גאווה לאומית מהולה באבל כבד. מבט אופטימי לעבר העתיד שמהול ביגון על מה שהיה - ולא ישוב. זה לא רק סיפורה של מדינת ישראל, אלא גם של אזרבייג'ן שמציינת היום (שישי) את יום הרפובליקה.

במשך 27 שנים מתמודדת אזרבייג'ן עם משבר פליטים חמור שנוצר בשל מלחמת קרבאך הראשונה, שהובילה לעקירתם מביתם של לא פחות מ-750 אלף איש. כ-7.5% מאוכלוסיית המדינה. כבר ביציאה מבאקו לנסיעה הארוכה למדי לקרבאך ניתן להתרשם מרמת ההשקעה במציאת פתרונות מגורים ברי-השגה לאותם הרבים שאיבדו את ביתם, אולם גם היום זה רחוק מלהספיק. חצי שנה חלפה מאז מלחמת קרבאך השנייה, ועוד לפני ההגעה לחבל הארץ רווי המלחמות ניתן להבין שאבל גדול משפיע על הלך הרוח הכללי.

בכניסה לכל כפר, לכל עיר, יש מעין "לוח שהידים" שבו האזרחים המקומיים מציגים את שמותיהם ואת תמונותיהם של הנופלים בני המקום. לקרבאך נכנסתי דרך מחוז אגדם (Ağdam) שטרם המלחמה הראשונה מנה יותר ממאה אלף אזרים. הם היוו את הרוב המוחלט של האוכלוסייה המקומית. בלעדיהם וכאשר האדמות בידי ארמניה מאז 1994, סביר להניח היה שתחל במקום תנופת פיתוח. עם זאת, המציאות עולה על כל דמיון. לנגד עיניי התגלה "מתכון, מוזר שמשלב בין מאפייני לחימה של ארגוני טרור עם אינספור מנהרות לחימה לבין ריבוי מוקשים שיצר "תבשיל" של עיר רפאים, אם לא מחוז רפאים.

על הדרך יש שלטים שמורים לא לרדת מהשביל המסומן בשל מוקשים ונפלים. בצידי הדרך, האזרים מנסים להתמודד עם כמויות המוקשים העצומות ונראים די מתקשים. ולמרות כל זאת בולטת מאוד לעין שיטת הלחימה שתכנן צבא ארמניה והתפוצצה לו בפרצוף - לחימת המנהרות.

לאורך 26 השנים שחלפו בין שתי המלחמות הגדולות בחבל הארץ המשוסע, הארמנים התרכזו בבניית מערך מנהרות עצום - מהסוג שבחיזבאללה ובחמאס יכולים רק לחלום עליו. האזרים אף הודו בפניי שאמנם המל"ט המתאבד הנודע מתוצרת ישראלית "הארופ" עבד "שעות נוספות" באזור אגדם - ואף הביא תועלת בלתי מבוטלת - אך הם התקשו מאוד למצוא פתרון מעשי להתמודדות מול מערך המנהרות שקישר בין המוצבים הארמניים. למען האמת, הוא עודנו מקשר ביניהם משום שהאזרים לא מצליחים להגיע למרבית מנהרות הללו פיזית ולמפות אותן, בגלל ההתמודדות הקשה עד מאוד מול היקף המוקשים העצום. לצד הפרחים שצמחו להם באופן טבעי, צמחו להם בקרבאך "פרחים" חדשים: מוטות אדומים שמסמנים הימצאות מוקשים. המוטות הללו רבים מכדי לספור אותם.

בשורה התחתונה, בשדה הקרב, כל ההכנות רבות השנים של הארמנים למלחמת קרבאך השנייה הפכו לאליה וקוץ בה מסיבה אחת: הם ציפו שהאזרים יפנו את מלוא כוחם הצבאי לאגדם ולא יעזו לתקוף את שושה - עיר היסטורית ואסטרטגית ששתי המדינות רואות בה בתור בירה תרבותית. לא בכדי נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב בחר להדליק את אש חג הנורוז בשושה. זה קרה במטרה ברורה של הבלטת הניצחון שם. בעת שבה הקהילה הבינלאומית התרכזה באופן הפעלת האמצעים הצבאיים הטכנולוגיים של אזרבייג'ן, בהן ההארופ והמל"ט הטורקי בייראקטר, הכוחות המיוחדים של באקו נשלחו לטפס על ההרים - ולבסוף גם, כידוע, הצליחו. החותמת להצלחה היתה קבלת אגדם במסגרת הפסקת האש. אבל אגדם אינה הפכה רק לאין-אדם, אלא לאין כמעט כלום.

בתים, בניינים, מוסדות ומוזיאונים נהרסו שם בהיקף קיצוני. היקף כזה שהארמנים אולי יכולים לטעון על מבנה אחד, שניים או אפילו עשרה ועשרים מבנים נפגעו במלחמה, אך לא יכולים לטעון שהמלחמה השמידה את כל הכפרים באזור. "הם הרסו בתים ומכרו את חומרי הבניין לאיראנים", מספר לי בכיר אזרי. בתים אחרי בתים, בניינים אחרי בניינים שהרוסים בצורה "אסתטית": פה קיר שנעלם, שם שלושה קירות שהורדו. לא מה שנראה כמו נזק של פגז. בהגעתי לאחד המסגדים ההרוסים במחוז מה שמתגלה זה שני דברים שבולטים מעבר להרס הרב: 1. גללים של בעלי חיים שמכסים את כל רחבת הכניסה. 2. ערימות חציר שפוזרו במסגד והוצתו. באף אחת ממלחמות ישראל, שכולן היו מול מדינות מוסלמיות, מדינת ישראל לא פגעה מסגדים שלא לצורך מבצעי - ועל אחת כמה וכמה לא השמידה מסגדים במזיד. ובקרבאך, מתוך קרוב ל-70 מסגדים לאחר מלחמת קרבאך הראשונה, נותר אחד. כמו כן, בבית העלמין הסמוך יש מראה מבחיל של מצבות מוסלמיות מנותצות וקברים פתוחים.

מה שבלט במסגד הבודד שנותר זה שאמנם הוא עומד על תילו, אך ללא שום סממן מוסלמי מעבר לארכיטקטורה. מסתבר שבמלחמה, הצריחים שלו הפכו לעמדות צבאיות. כיום, לאחר שהנשיא אלייב הביא אליו קוראן שהגיע במיוחד מערב הסעודית, כבר מדובר במסגד לכל דבר, אף שההרס בולט גם בו מאוד. ואם מסתכלים על התרבות שהיתה וכבר אין לדעת מתי תשוב, בולט מכל מוזיאון הלחם. מוסד שהקימו הסובייטים בהשקעה גדולה - ומה שנותר ממנו הוא קיר מעוטר במאפיינים סובייטיים. ואם רוצים קשר ישראלי, השנה פגשה מכבי תל אביב את קרבאך האזרית בליגה האירופית. קרבאך היתה קבוצה ששיחקה עד המלחמה הראשונה באגדם, ומאז משחקת בבאקו. האצטדיון שלה, אצטדיון כדורגל, נהרס באופן כה משמעותי בתקופה הארמנית, עד כדי כך שקשה לזהות אותו.

כ-1,350 ק"מ נסעתי במצטבר ביומיים מבאקו לקרבאך, בתוך חבל הארץ הזה ובחזרה. זהו פי 2.59 מרחק נסיעה מאשר נסיעה מאילת למטולה, למשל. ומכאן נובע אחד הקשיים הגדולים של באקו בניסיונותיה לשקם מהר ככל הניתן את קרבאך. מעבר לכך, איכות הדרכים היא כל כך ירודה - ללא יוצא מן הכלל - בקרבאך, שמלאכת העברת מלט ואמצעי תשתיות קשים במיוחד.

לאחר שחלפנו על כמה משאיות שמתקשות בדרכי אזור אחר בקרבאך, פיזולי (Füzuli), הגעתי למוצב ארמני שנותר אותנטי לחלוטין. לאחר שעליתי במעלה גבעה התחלתי לראות את החיים שלפני המוות הרב שהיה במוצב הזה. כפות אוכל זרוקות על החול, מדים מקופלים, שאריות רכבים צבאיים ועשרות רבות של ארגזי אמל"ח במוצב שבו הארמנים ראו כעמדה אסטרטגית. "היה פה קרב קשה", מספרים המקומיים. "היו הרוגים רבים בשני הצדדים", הם מציינים.

בחדרי המוצב עדיין זרוקים, מזרונים, ארונות, כיסאות. שגרת מוצב כפי שאנחנו מכירים אותה גם מצה"ל. מה שפחות מוכר שם זה כמויות פחיות משקאות האנרגיה שזרוקות על החול. ככל הנראה הן שימשו את הלוחמים כדי להישאר עירניים במשך שעות ארוכות. והנה, מגיע המחזה שמעיד על איכות האמל"ח הישראלי - ועל השפעתו על הדרך לניצחון האזרי במלחמה. טיל ספייק שוגר לעבר הטנק ופגע בדיוק בין הצריח לבין התובה. המראה ממחיש את מה שקרה. הצריח פשוט התנתק מהטנק ונפל הצידה.

לא הרחק משם מבחינה גיאוגרפית, אך הרחק משם מבחינת משך זמן הנסיעה הגעתי לאחד המיזמים השאפתניים של הנשיא אלייב בנוגע לקרבאך: בניית שדה התעופה פיזולי, ופתיחתו לטיסות מטען כבר בספטמבר הקרוב. פועלים מקומיים וזרים עובדים בו זמנית באזור זה בפינוי מוקשים, בבנייה וביצירת התשתיות הראויות. כשהגעתי כבר מסלול הנחיתה היה בשלבי סלילה, וכבר די ברור להבין היכן יהיה הטרמינל במקום.

במרחק קצר משדה התעופה פיזולי נמצאת העיר פיזולי. במקרה שלה המצב לא פחות קיצוני, ואף "מיוחד" - אם אפשר לכנות זאת כך. עיירת רפאים שבה בין צמחי היסמין המוריקים ומפיקי הניחוחות הנפלאים רואים יצירות ארכיטקטוניות יפהפיות, שניתן ליהנות מהן על אף ההרס העצום במקום. בצידי הכביש הראשי של מה שנותר מהעיר אני מזהה עמדת מרגמות. חלקן שוגרו, חלקן לא - ובזמן אמת לא היה ברור לי אם בסביבתי יש נפלים שעלולים להתפוצץ בכל רגע.

הסיבה שמצב הדרך הראשית בפיזולי סביר ולא ממוקש היא שהארמנים הפעילו במקום מוצב משמעותי בחצר בית גדול. מתוך הבית הזה ומתוך בתים סמוכים יש כניסות למערך המנהרות המקומי שלא ברור האם הוא נותר ממוקש - ועד כמה. באזור המנהרות הללו נותרה כעדות אילמת מזרקה שבה לא זורמים מים, שהדבר היחיד שנותר ממנה זו החינניות שלה.

לאחר שעברנו גם בג'בראייל (Cəbrayıl) הגעתי לנקודת הסיום המסע שלי בקרבאך באחת הנקודות הנפיצות ביותר בחבל הארץ הנפיץ במילא - זנגילן (Zəngilan). מחוז בתוך קרבאך שגובל הן בארמניה והן באיראן, וכן ממנו יוצא "מסדרון נחצ'יבאן" - אחד מתוצרי הסכם הפסקת האש, שמאפשר רצף טריטוריאלי דק בין הרפובליקה האוטונומית של נחצ'יבאן (Naxçıvan) לבין אזרבייג'ן עצמה.

במסגרת משימתי העיתונאית, המשטרה האזרית שהיתה מודעת להגעתי אמנם ליוותה אותי לגבול עם איראן - אך בשום שלב לא קרה שנאמר לי "אל תלך לשם", או לחילופין "אל תצלם כאן". את רשמיי מגבול איראן פרסמתי, כמובן, ב"ישראל היום" וציפיתי לזעם איראני. עם זאת, לא ציפיתי להיקף הזעם הארמני עליי. כלי תקשורת ארמני אף כינה אותי "עיתונאי" ורמז לקשרים ביני לבין המוסד. בינתיים לפחות, אין לי קשר עם המוסד. אדרבא, יום לאחר ביקורי בזנגילן, הארמנים פתחו בירי לתוך האזור. האם יש קשר בין שני האירועים? את זה צריכים לשאול את ירבאן.

מה שבטוח זה שמי שנמצאים כבר בעומק פעולות השיקום אלו באקו, שם מדגישים כי הם ישמחו למעורבות בעלי ניסיון זרים בכל תחומים. מעבר לכך, אין זה סוד שחברות ישראליות כבר הציעו להשתתף במלאכת שיקום קרבאך. בשנה ה-30 לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין אזרבייג'ן ייתכן שדווקא מצבו החמור של חבל הארץ רווי הדם והכאב יוביל לשיאים משותפים חדשים. את זה רק הזמן יאושש או יפריך.