בשם האב, הבן וולדימיר פוטין: הקרמלין מחפש מוטיבציה בדת

הפלישה הרוסית לאוקראינה החלה בסימן "דה-": בנאום לאומה אור לבוקר של 24 בפברואר, הסביר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי מטרת "המבצע הצבאי המיוחד" היא דה־מיליטריצזיה ודה־נאציפיקציה של אוקראינה, דהיינו פירוזה וטיהורה מהנאצים, שאליבא דפרופגנדה הקרמלינית השתלטו על קייב. שמונה חודשים אחרי, נוסף אליהם "דה-" חדש: הפעם מדובר ב"דה־שטניזציה", כלומר "טיהור מהשטן".

שלשום, למשל, פורסם בצהובון AiF מאמר שלם של אלכסיי פבלוב, עוזר למזכיר מועצת הפדרציה הרוסית. המאמר, שבין השאר השתלח בחב"ד (ראו ידיעה למטה), "מגלה" למי שיטרח לקרוא כי מאז מהפכת מיידן ב־2014, ארה"ב השתלטה באמצעות שליחיה על קייב ו"הפכה את אוקראינה ממדינה להיפר־כת טוטליטרית". בהמשך, הקורא מובל למחשבה שהפלישה הרוסית היא בעצם מלחמת קודש בשם הדתות המונותאיסטיות (לרבות היהדות).

אפשר היה אולי להתייחס למאמר כקוריוז, אלמלא היה חלק ממגמה בימים האחרונים. כך, למשל, ראש הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית, הפטריארך קיריל, הגדיר אתמול את המלחמה באוקראינה (ובמערב וערכיו בכלל) כלא פחות ממאבק באנטיכריסט - דמות המייצגת את הרוע המוחלט בנצרות, שתנוצח בידי ישו (כריסטוס) באחרית הימים. לא קשה למצוא את מי שבמשוואה הזו מייצג את המשיח הנוצרי: צריך רק לתפוס את המונית הראשונה לקרמלין. אותו פטריארך קבע כי "מוות במלחמה באוקראינה מכפר על החטאים".

זה לא נגמר רק בזירה הנוצרית. רמזאן קדירוב, רודן צ'צ'ניה (אחת היחידות המנהליות בפדרציה הרוסית), הכריז שהמלחמה באוקראינה כמוה כג'יהאד, וכי יש למגר ממנה את ה"שייטנים" (כלומר, את השטנים).

האמונה בניצחון נסדקת

למה לפתע קיבלה התעמולה צביון דתי? אחת האפשרויות היא היסדקות האמונה בניצחון בקרב אזרחי רוסיה, לנוכח התמשכות המלחמה והמפלות הרוסיות במחוז חרקיב ובחלק ממחוז חרסון. עדות עקיפה לכך סיפק סקר שנערך לפני פחות משבוע על ידי מכון לבדה. הסקר גילה כי מאז הוכרז הגיוס, זינקה רמת החרדות, הפחד והתוגה בחברה הרוסית. שיעור "החיים במתח" עלה ל־32 אחוזים (לעומת 17 אחוזים ביולי), ושיעור החיים "בפחד ותוגה" - ל־15 אחוזים (לעומת 4 אחוזים). שיעור המדווחים על מצב רוח חיובי ירד לשפל שלא היה כמוהו 22 שנה. בסקר אחר של אותו המכון, שנערך כמה שבועות מוקדם יותר, נמצא כי שיעור המתנגדים למלחמה או הנוטים להתנגד לה עלה מ־14 אחוזים ל־21 אחוזים.

אפשרות נוספת, שקשורה בראשונה, היא הגיוס הכללי. הגיוס, שנדרש לאחר הקריסה של צבא רוסיה בשתי חזיתות, שלף מתוך החיים האזרחיים מאות אלפי גברים, אולם יחד איתו נחשף לכל היקף הברדק בתוך הצבא. מגויסים נשלחו לחזית ללא קסדות, אפודי מגן ואפילו ערכות עזרה ראשונה, ופעמים רבות ללא כל הכשרה. יחד עם תלונות המגויסים הצטמק האמון בהנהגה - מהמפקדים ביחידות ועד לראשי משרד ההגנה והמטכ"ל. בתנאים האלה, צריך לפצות במשהו על הירידה באמון כלפי המדינה, והשיח הדתי אמור כנראה לרומם את הרוח במקום שבו אין חומר אפילו למדי חורף.

"מלחמה עממית"

דרך אגב, לא רק הדתיות נקראה לדגל. את הדאגה מאובדן המוטיבציה להילחם משקף גם הניסיון להעניק למלחמה אופי של "מלחמה עממית". אחד האנשים החזקים בקרמלין, סרגי קיריינקו, הופיע השבוע בפני מורים והבטיח: "אנחנו ננצח במלחמה הזו... אולם לשם כך הכרחי שהיא תהיה עממית, שכל אחד יחוש מעורב בה". עבור אנשים שנולדו וגדלו בבריה"מ, המושג "מלחמה עממית" מהדהד מיד "המלחמה הפטריוטית הגדולה" (1945-1941). נניח לכך שבמלחמה ההיא בריה"מ הגנה על שטחה ולכן זו הייתה יכולה להיות "מלחמה עממית"; עצם ההזדקקות לכך ש"כל אחד יתגייס למלחמה העממית" שידרה בין השורות בדיוק את מה שמוסקבה היתה רוצה להימנע ממנו: הודאה שהמלחמה כושלת. ספק אם נשמע הודאה של ממש: הדבר יהיה כנראה שקול לקריסת המשטר עצמו.