הבית רעד - אבל הקשב של בנט היה במקומות אחרים

"מיני־ביבי", הוא הכינוי שדבק מזמן בנפתלי בנט, וקווי הדמיון ביניהם ידועים. אך תכונה אחת מבדילה בין השניים: נתניהו ניחן במידה נדיבה של זהירות; את בנט לעומת זאת, הובילה לא אחת הפזיזות. התזזיתיות היא שהובילה אותו אתמול אל מה שנראה כתחילת הסוף של כהונתו. בחפזונו לכבות שריפות בחוץ, בנט לא שם לב לעשן בבית.

בלשכתו פנימה, בסיעתו בכנסת, בשותפתו תקווה חדשה, הלך והצטבר בשבועות האחרונים הזעם על השותפים הקואליציוניים משמאל. עיקר הכעס הופנה דווקא לשר הביטחון, בני גנץ, שגם הקפיא את ההתיישבות הישראלית ביו"ש, גם שחרר את הפלשתינים לבנות בשטחי C כאוות נפשם, וגם זלזל באנשי ראש הממשלה (אגב, לגנץ כדאי ללמוד לקח מכך ששלושה שבועות בלבד לאחר שראשי יו"ש קראו להפיל את הממשלה, היא החלה להתרסק). כך שהורוביץ והנחיית החמץ שלו כבר היו עבורם מכת בכורות.

בנט לא שם לב לכל זה. אפשר לומר ששילוב בין שאננות לבוסריות פוליטית הביאו עליו את הקץ המסתמן. לנגד עיניו נטוותה המלכודת הפוליטית, אך הוא לא היה זהיר מספיק. עד שסילמן כתבה לו: "איני יכולה עוד".

אובדן הרוב בכנסת מרוקן את שאריות הלגיטימציה של בנט להיות חלק מהממשלה שהוא הבטיח לא להקים, ושרוב בוחריו לא רצו בה. הרי ההצדקה לכינון השותפות עם לפיד היתה הוצאת המדינה מהסחרור ויציאה מהשיתוק. אך באין רוב בכנסת, וכאשר הבחירות החמישיות באופק, שיתוק וכאוס הם בדיוק המצב שאליו חוזרת המדינה. במה עדיף היעדר הרוב של בנט־לפיד על אובדן הרוב של נתניהו? מה שמחזיר את נטל האחריות לנתניהו, הליכוד וראשי הימין.

חובתם העליונה של מנהיגי המחנה הלאומי היא להפיק לקחים מהכשל של אובדן השלטון לפני שנה בדיוק. גם אם הדבר כרוך בעימות עם נתניהו, גפני, דרעי, מקלב, סמוטריץ' ובכירי הליכוד,חייבים להביא לכך שממשלה ימנית תקום, ועוד בכנסת הזו. בלי מפלגות אוהדות טרור, בלי ריסוק המערכות הממלכתיות, בלי סגירת חשבונות עם אנשי ימינה או תקווה חדשה.

בראש סדר העדיפויות צריכה לעמוד מדינת ישראל. ומה שהיא צריכה לקראת יום העצמאות ה־74 המתקרב זו ממשלה לאומית, יציבה ואחראית. אם תרצו, אין זו אגדה.