"מלחמת אחים - לעולם לא": נתניהו ממשיך את דרכו של בגין

עכשיו כבר מוסכם שהמיקוח על הקלון, במקרה שתושג עסקת טיעון בין הפרקליטות לנתניהו, הוא בין אלה שמבקשים לנצל את הסעיף להרחקתו של נתניהו מהחיים הפוליטיים, לבין אלה הגורסים שאין קלון מבחינה מהותית.

למי שער לנעשה במדינת ישראל, ברור שעל הפרק משברים לאומיים מקבילים וקשים מאוד. החמור ביותר הוא שתנועת הדגלים השחורים הולידה את תנועת הדגלים הלבנים. הקרדיט לדימוי הדגלים הלבנים שייך לחגי סגל מ"מקור ראשון". ממשלת חוק החשמל והאין־נטיעות, ממשלת אובדן השליטה במגיפה והחולשה הבינלאומית, צריכה ללכת. וזה חשוב יותר משאלת עסקת הטיעון של נתניהו והאמוציות של המאוכזבים מימין.

אפשר להתנחם בכך, שהאיש רעול הפנים מהכניסה לביתו של ג'פרי אפשטיין, חושב שעסקת טיעון היא חרפה לדורות. כלומר, זה טוב לנתניהו. גם המעריץ של הוגו צ'אבס, ניצן הורוביץ, שמעורר געגועים אפילו לליצמן, משתולל באיוולתו.

אבל כל אלה לא העיקר. עסקת טיעון פותחת את הדרך לממשלת ימין. קשה להאמין, ראש ממשלה מגיב על עסקת טיעון בבית המשפט כאילו היא מאיימת על ממשלתו. כמובן, לא רק הצדק אלא גם האינטרס הלאומי העליון מחייב שנתניהו יחזור בעצמו לראשות הממשלה. אבל אנחנו חיים בעולם ריאלי מסוים. בעולם הזה נבואת גביזון מרחפת כאיום - אישי ולאומי.

הדבק של העריצות הצומחת מבריוני הרחוב של הדגלים השחורים ועד לראש הדגלים הלבנים, נפתלי בנט, הוא רעיל וחזק. הרדיפה אחרי נתניהו קודמת אצלם לכל עניין לאומי. ההשפעה שלהם על מערכת המשפט באמצעות קבוצת העיתונאים השוטרים היא מכרעת. לא נעים לקבוע זאת, אך אפילו רוצח המונים דוגמת איוון דמיאניוק יכול היה לצפות למשפט הוגן במדינה היהודית. אך ראש הממשלה שבהישגיו ותרומתו למדינה הוא שני רק לדוד בן־גוריון, למרבה הצער לא יכול לצפות למשפט כזה. מסיבה זאת, לא ניתן לצפות מראש הממשלה לשעבר נתניהו שיילחם עד הכדור האחרון.

נתניהו מסומן - ומסריו הוכחו במשפט

בייחוד כאשר נתניהו מסומן, והליכה עד הסוף עלולה, לדעת מביני דבר מתוך מערכת המשפט, להוביל להרשעות ולענישה חמורה. נתניהו כבר הספיק בתקופת המשפט להוכיח את המסרים שלו. דוברי מערכת המשפט בתקשורת אומרים: עסקת טיעון פירושה שהאמירה של נתניהו, "לא יהיה כלום כי לא היה כלום", איננה נכונה. אבל להרשיע ראש ממשלה על הפרת אמונים, זה בעצם להגיד שלא היה כלום.

דווקא מעורבותו של אהרן ברק מלמדת כמה משפט נתניהו היה מהלך פוליטי של תלכיד האליטות. כפי שמנדלבליט התכופף לאחר האמירה של ברק בטלוויזיה, שהוא בטוח שהיועץ המשפטי לא יאכזב אותו ואת שמגר בנוגע להגשת כתב אישום, כך הוא מתכופף עכשיו בפני ברק המגשר בעסקת הטיעון. מערכת המשפט היא מפעל חייו של אהרן ברק. הוא לא רוצה שהיא תתרסק.

כצידוק היסטורי למהלך הוויתור של נתניהו אפשר להיתלות במוטו של מנחם בגין, "מלחמת אחים לעולם לא". זהו גורלו של הימין. כי השמאל לא חדל ממלחמת אחים מאז מאי 1977. זו מלחמת אחים שאף פעם לא די לה. היו לה כמה שיאים, והאחרון ואולי הקשה מכולם הוא המצוד הקניבליסטי על בנימין נתניהו ובני משפחתו, כנהוג במשטרי העריצות החשוכים ביותר.

טבע השמרנות: העדפת הסדר הטוב

הימין נידון לאיפוק. תומכי הימין, המוני העם היהודי בארץ ישראל, נידונים לשמור על איפוק ולא להשיב כגמולו למעמד השליט הרקוב, שמוכן כבר לוותר על המדינה היהודית. ויש עוד לקח שאותו לימד דווקא ריצ'רד ניקסון, שהיה שנוא על השמאל ועל האליטות האמריקניות. לניקסון היו כל הסיבות האובייקטיביות להילחם ב־1960 על תוצאות הבחירות ועל האפשרות לנצח את קנדי. אבל כשראה שמאבק על זיופים לפחות בשתי מדינות גדולות יוביל לתוהו ובוהו וחלל ריק שלטוני, הוא החליט לוותר וכבר בליל הבחירות נשא את נאום ההפסד.

עסקת טיעון, שגם תגרום לפירוק ממשלת בנט, סער ולפיד, היא חצי כוס מלאה. משמעותה שאלשיך, כורש בר נור, עדת השוטרים העיתונאים, מנדלבליט ושי ניצן גוזלים את תוצאות הבחירות; אבל היא חוסכת תוהו ובוהו לאומי והתמשכות מחול השדים המשפטי. האכזבה היא גדולה. בעצם, כמקובל במשטרים דמוקרטיים. מנהיגים לא הולכים הביתה במפץ של דמדומי האלים, אלא באפרוריות של כפיות טובה. דעת הקהל גרמה להתפטרות גולדה מאיר. מנחם בגין הרים ידיים ומלמל, "אינני יכול עוד". שמיר הפסיד בבחירות, דרך טובה ללכת הביתה. נתניהו לא נוצח בבחירות אלא הודח בצורה מפוקפקת. אבל באמצעות משפטו, הוא העביר מסר ברור לגבי הצורך בתיקון דרכיה של מערכת המשפט, והוא גם חשף את קלונם של הפוליטיקאים מהימין שהעבירו את השלטון לשמאל ולרע"מ.

אם עסקת הטיעון באמת תצא לפועל, עדיין האפשרות לשובו של נתניהו לשלטון קיימת. כמו מנהיגים גדולים שפרשו, הצורך הלאומי ההיסטורי הוא אבי השיבה.