לא צעקות האופוזיציה צריכות להדאיג את מי ששפשף עיניים מול המהומה במליאת הכנסת, אלא יציאתו מהכלים של ראש הממשלה, שצעק, גידף והטיח "עופי לי מהעיניים" בח"כ אורית סטרוק. זה היה מופע מבהיל ועצוב, של ראש ממשלה שאיבד את קור הרוח ואת עשתונותיו מול המצלמות. כך לא נראה קברניט בטוח בעצמו ובדרכו ביום של חקיקה היסטורית. כך נראה מנכ"ל נואש ביום שבו הפירמה שלו קורסת; מנהיג שהתנהגותו משקפת חוסר אונים, ומעל לכל - אפס שליטה במתרחש.
קיבלנו בשידור ישיר המחשה לתחושה שהמדינה ואזרחיה מופקרים לגורלם בגל האומיקרון. שאין יד על ההגה. ולתחושה הזו שותפים לא רק אזרחי ישראל - אלא גם שרי הממשלה. קחו בעירבון מוגבל את ההצהרות הריקות על "שיתוף פעולה" ו"פרגון" ו"ראשון בין שווים". המסרים האמיתיים מועברים בהתנהגות, לא בהצהרות. והתנהגות השרים מעידה עד כמה אין להם טיפת אמון בראש הממשלה שלהם, כבוד כלפיו ויראה מפניו.
כמו נער דחוי שסובל מהצקות במסדרון בית הספר, שרי הממשלה מתחרים זה בזה מי ישפיל אותו יותר. השר הורוביץ יעשה זאת לעיני ולאוזני משתתפי הדיון על מדיניות הבידודים. "לפעמים אתה נכנס לפרטים שהם לא נחוצים", הוא מייבש אותו בזלזול מופגן, ואחר כך מאיים שמרצ לא תצביע עם הקואליציה. צודק, הורוביץ. מה יעשה לו בנט? יפטר אותו?
אחר כך יבוא שר הביטחון, בני גנץ, שמראה לבנט בכל יום מי הבוס האמיתי. נפגש עם עבאס, נפגש עם מלך ירדן, מפנה מבנים בחומש ועוד עוקץ מול המיקרופונים בישיבת סיעה: "התאכזבתי לשמוע את שרי הממשלה, בחדרים הסגורים הם מדברים אחרת". איך אומרים הצעירים? מוציא את בנט שקרן לעיני האומה.
ואז מגיע יאיר לפיד כדי לתת את הבעיטה המשפילה שלו: "בלי תהליך מדיני, גוברת הסכנה שישראל תוגדר כמדינת אפרטהייד". אחר כך יסביר ויסתייג שבעצם לא יהיה מו"מ בהרכב הממשלה הנוכחי, אבל מה זה חשוב? לבנט ממילא אין שום משקל בקביעת קווי היסוד של ממשלת ישראל בנושא הסכסוך. בעל הבית הוא יאיר לפיד, ועמדתו היא שהכיוון הרשמי הכללי צריך להיות משא ומתן.
חברי קואליציה מרע"מ יעלו לרגל לשייח' המסית ראאד סלאח, סגן השר יאיר גולן יכנה את תושבי חומש "תתי־אדם" - והכל בממשלה בראשות בנט. פלא שבאווירה הזו גם הדרגים המקצועיים מרגישים בנוח לצאת בהצהרות שמסנדלות את ראש הממשלה? "הסכם גרעין עם איראן עדיף לישראל מכישלון השיחות", יגיד ראש אמ"ן בישיבת קבינט. מהשרים למעלה ועד לדרגים המקצועיים למטה, בחינוך, בבריאות, ביחסי חוץ, בביטחון ואפילו בנושא איראן - כנראה שאיש לא רואה בבנט סמכות.
ואז הגענו ליום רביעי, לישיבה הסוערת שבמסגרתה הצביעה הקואליציה בעד הסדרת ההתיישבות הלא-חוקית בנגב - ונגד הסדרת ההתיישבות הצעירה ביו"ש. חברי רע"מ התנהלו במליאה כמו גבירים. בלי שום כבוד לראש הממשלה, הם ניהלו על הגב של בנט מלחמת אגו עם הרשימה המשותפת: ניהלו את הישיבה בערבית, נאמו בערבית, אצבע בעין לבנט ולימינה.
מה שבא אחר כך היה רק קצה הקרחון. בנט רץ, כולו רועד ושוצף, לשחרר תסכולים על האופוזיציה, אבל את העלבון האמיתי הוא חוטף מתוך הקואליציה: אין שם ולו אחד שמכבד אותו כראש ממשלה. וזה כואב לו. כואב, אבל לא מפליא, ולא רק כי הוא נטול תמיכה ציבורית ועם תאריך תפוגה שהולך ומתקרב. השרים שלו לא מכבדים אותו כי הם מודעים למה שנעשה בלשכת רה"מ.
מסתמן כי גורמים בתוך הלשכה מדווחים על סימני קריסה. התבודדות, התפרצויות כעס, חשדנות, התפטרויות, איומים תכופים בבדיקות פוליגרף על הכפופים. הוא הצליח לייצר משבר אמון מול מערכת הביטחון: בצה"ל זועמים על ההדלפה שסיכנה את התגובה לירי הטילים מעזה (לפי דיווח ב"ישראל היום"), וראש המוסד דורש שאנשי לשכת רה"מ יעברו בדיקת פוליגרף בחשד להדלפה נוספת.
מיתוס המנהל, המנכ"ל, היזם, המתכלל - הדימוי שבנט טיפח - מתברר לסובבים כחסר בסיס. בנט מתנהל בישיבות כאחוז תזזית. קופץ מנושא לנושא, דורש לקבל פרטים אזוטריים ולא הכרחיים (בדיוק כפי שהורוביץ גער בו), וכשמישהו מעיר משהו אסוציאטיבי - הוא עוזב הכל ומתחיל לדבר על הנושא החדש. לא יסודי, לא ממוקד ובעיקר נותן לדיון לנהל אותו - במקום להפך.
במשך שנים התנהל בנט באופן סביר - בתנאי שמישהו מעליו או לידו מנהל אותו ומשאיר לו לטפל בפרטי הביצוע. את התפקיד הזה ממלאת כעת היועצת המדינית שמרית מאיר, שכפי שכבר תיארתי בעבר, משתלטת בהדרגה על עוד ועוד תחומים בלשכה. עכשיו היא השתלטה גם על הטיפול בקורונה, ביתר שאת בתקופת הבידוד של בנט.
אלא שאין ואקום. כשאין מנהיג סמכותי, כל אחד נהיה מכתיב מדיניות, וכל אחד מהשרים בונה לעצמו אוטונומיה. הממשלה לא נמצאת בדרך ליפול, אבל אווירת התפרקות של סוף קורס כבר יש, ומי שמנצל אותה כדי לבנות את מעמדו כמנהיג המרכז־שמאל הוא שר הביטחון.
בצבא, בממסד הביטחוני, אצל הפלשתינים, בעולם הערבי ובמערכת הבינלאומית כבר הפנימו: בסוגיות אסטרטגיות של ישראל - גנץ הוא הקברניט, ולא נפתלי בנט. וממילא גנץ יישאר בתפקידו הרבה אחרי שבנט יעבור לחתום על אשרות שהייה במשרד הפנים.
וכדי להצליח בכך, גנץ רתם את איילת שקד, הנואשת לשקם את מעמדה בימין. אז הנה דיל: איילת שקד מקדמת עבורו אישורי איחוד משפחות בסיטונות לפלשתינים, ומעבירה את חוק החשמל לבדואים בנגב תוך דילוג על הסדרת ההתיישבות הצעירה. ומה היא תקבל בתמורה? גנץ יאשר הפעלת ישיבה סמלית באביתר, והיא תוכל לנופף בהישג.
כן, שקד ובנט נותנים לגנץ וללפיד להכין את התשתית לאוסלו - בתמורה לצריף באביתר. מבלי לזלזל, כמובן. אביתר תמורת יציקת היסודות למהלך מדיני. חוץ מליבוי השנאה למתנחלים, זו הסיבה שמדובר בממשלה הרעה ביותר למפעל ההתנחלות. עסקת נדל"ן מוצלחת בשביל האגו של בנט ושקד, אבל קטסטרופלית לעתיד המדינה. הנגב תמורת אביתר; ודוק: הנגב תחילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו