לנוכח חידלון הממשלה, המחנה הלאומי צריך להציג חזון ותקווה

מאה ימים לכינון ממשלת בנט והשמאל, המאזן שלה – ולכן שלנו – בהפסד עצום. טור הרווח כמעט ריק. בשום תחום לא נרשם שיפור. לא בביטחון האישי או הלאומי, לא במשילות, לא בעוצמה המדינית, גם לא בכלכלה. מאידך, טור ההפסדים גדוש.

נתחיל באמינות. בראשות ממשלת ישראל עומד אדם שלמרבה הצער אי אפשר להאמין למילה אחת שלו. אלה לא רק הבטחות הבחירות שהפכו לאפר ואבק, אלא גם אינספור הצהרות שנתן לאחר כניסתו לתפקיד: שהשתלט על הקורונה, שסתם את הפרצה בנתב"ג, שהפסיק את טרור הבלונים, שקבע משוואה חדשה מול חמאס, ועוד ועוד. קדחת. הכל בלוף. זה כשלעצמו - עוד לפני שדיברנו על היותו ראש מפלגה בת שישה מנדטים בלבד, שחבר לשמאל הקיצוני ולמפלגה אוהדת טרור, שנהנה מרוב זערורי בכנסת ושבכך זעזע את יסודות הדמוקרטיה והציונות – שפל חסר תקדים במעמד ראש ממשלת ישראל.

מה בכל זאת בצד הזכות? אחרי משבר פוליטי בן שנתיים, בישראל יש ממשלה מתפקדת, שרים בעלי סמכות שמתווים מדיניות, תקציב מדינה שצפוי לעבור, ודרבון מצד בנט לכל הנוגעים בדבר, לעבוד. בהחלט גם משהו. הצרה היא, כדברי בני גנץ, ש"מה שהשתנה זה רק הכותרות בעיתונים". כי למעט סוגיות בודדות, כמו הרפורמות של מתן כהנא והפניית תקציבים לגולן, "השינוי והריפוי" מורגשים בתקשורת שאוהדת את הממשלה הזו. לא במדיניות עצמה.

יש הדרדרות באכיפת החוק עם בריחת ששת המחבלים, ותקיפות תקדימיות של ניצב במשטרה וחבר כנסת. הבטחותיו של שר המשפטים גדעון סער לרפורמה במערכת המשפט, ובכלל זה פיצול של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, התנדפו.

מצב הקורונה איום, עם מספרי שיא של חולים קשים, בלי מגבלות אבל גם בלי בדיקות - מה שהופך את הציבור חסר אונים. רופאים נאלצים לבחור בין הצלת חיי זקנים או צעירים. ישראל מִדרדרת בכל המדדים הבינלאומיים. ככה לא מנצחים מגפה, ככה מפסידים אנשים.

ומה שלום מערכת הבריאות? ב-12 שנות נתניהו שמענו אינספור תחזיות על קריסת בתי החולים. הם אכן קרסו וסגרו את שעריהם, אך במשמרת של הממשלה הנוכחית.

בכלכלה, ליברמן נתן לכל שר ולכל מפלגה מה שרצו, ורבות מהרפורמות בוטלו או צומצמו. לפיד, מיכאלי, הורוביץ וליברמן עצמו, יצאו בשצף קצף נגד התקציבים הדו שנתיים של נתניהו, בנימוק שהם נועדו לשרידותו הפוליטית ולא לכלכלה. הם האשימו שהוא קונה יציבות שלטונית בכסף. והנה, הם נוהגים עכשיו בדיוק כמוהו, ממש אחד לאחד.

זה למעשה טבעה המרכזי של הממשלה. כמעט בכל תחום, ראשיה וחבריה מחקים את השיטות של נתניהו, אותן תקפו בשצף קצף. הם לא משפרים את המצב מול עזה, לא מטפלים במשילות, לא נותנים מענה לאיום הלאומני מקרב ערביי ישראל. הממשלה גדולה, פריטטית, קונה שלטון בכסף וכיבודים, מבוססת על שקר – בעוצמות שלא היו אצל נתניהו – וקופאת של שמריה.

פתאום כל זה כבר לא בעייתי. על פי לפיד, ממשלה פריטטית וענקית אינה ממשלת שיתוק. אביגדור ליברמן את לפיד לא מכנה "ראש ממשלה רזרבי". למה? כי הקרב היה ועודנו רק על כוח והונע ממשטמה אישית נגד נתניהו. אה כן, וישנה כמובן חאן אל אחמר - הדוגמא המזוקקת לצביעות הממשלתית.

העולב הזה גם מקרין החוצה, וזה החלק המדאיג ביותר. בנט, לפיד, סער, ליברמן ויתר השותפים, מעבירים מימון עקיף למשכורות הטרור - כמו נתניהו. מול חמאס, הם ממשיכים את המדיניות התגובתית והבלתי מרתיעה. מול חיזבאללה אין מענה. ומול גל הפרעות מקרב ערביי ישראל, המפכ"ל והשר מבלבלים את המוח על בעיות שוויון. במקום להציב קווים אדומים, ולהציל את המגזר מעצמו, ואותנו ממנוֹ, הממשלה שופכת עליו עוד כסף שיתדלק את האלימות.

ברקע נמצאת איראן, שהולכת ומתקרבת לרגע הפריצה ולא הייתה לה שעת כושר טובה יותר. ארה"ב מוכה וחבולה אחרי אפגניסטן. סין ורוסיה שמחות על ההזדמנות לזנב באמריקה. וישראל במצבה הנוכחי, לא בדיוק מאיימת.

במזרח התיכון, חולשה מזמינה תוקפנות, ואם כבר אצל נתניהו ההרתעה שלנו נשחקה, על אחת כמה וכמה כעת. אנו ניצבים בפני איומים מבית ומחוץ, על קיומה ככזו של המדינה היהודית בארץ ישראל. תרחיש יום הדין של פריצה איראנית לגרעין, תקיפה ישראלית בלתי נמנעת, ותגובות נגד של איראן עצמה, סוריה, חיזבאללה, חמאס וערביי ישראל, שיחדיו ישטפו את הארץ בלהבות שלא ראינו כמותן - נמצא מאחורי הדלת. כל האורות מהבהבים, ואצלנו גם הדרג הפוליטי וגם הדרג המקצועי לא רוצים לראות.

אך לא רק הממשלה עיוורת אלא גם האופוזיציה. אולי בגלל ההלם של אובדן השלטון, במאה הימים שלהם, נתניהו ויתר מנהיגי הימין שכחו שפוליטיקה אינה תכנית כבקשתך, אלא אומנות האפשר. הם מתנהגים כמו ילד שנשכב על הרצפה ובועט בה בעצבים. רבים מדי בליכוד ובמפלגות הלוויין, מלבים את הפלגנות ואת פוליטיקת הזהויות שמובילות לשום מקום.

הגיעה השעה לחדול מכך. שנאה לא בונה דבר, אלא אוכלת את הבית על יושביו. במקומה, דווקא לנוכח חדלון הממשלה, המחנה הלאומי האחראי, צריך להציג חזון ותקווה. בכנסת ובעם יש רוב עצום לימין. גם אחרי יום כיפור, יעשו מנהיגיו את חשבון הנפש המתבקש וינקטו בפעולות שיממשו את רצון הבוחר. זוהי הדרך להחזיר את המדינה למסלול.