מי שלידתה בחטא ויסודה על שקר, לא ראויה לימי חסד

עוד בטרם מסכמים את מאה הימים הראשונים של ממשלת בנט-לפיד, פרק זמן שמקובל להתייחס אליו כימי החסד של הממשלה החדשה, יש לדון תחילה בשאלה האם ממשלה זו ראויה בכלל למאה ימים כאלה, כזאת שרבים מידי בציבור רואים בה במי שלידתה בחטא וכל יסודה על אדני השקר והכזב.

למרות שבערך חצי מאוכלוסיה הבוגרת בישראל תומכת בקיומה של הממשלה הנוכחית, זה לא מהמניעים הנכונים והראיה לכך היא התמיכה הזעומה הקיימת בראש הממשלה. גם לאחר מאה ימים בתפקיד, לא מצליח נפתלי בנט למלא את הכיסא עליו התיישב לאחר שהונה את בוחריו. אלמלא החיבוק הגדול מהשמאל והתקשורת שמסוככים עליו, כנראה כבר היה נאלץ להיפרד ממנו בבושת פנים.

ההונאה הגדולה בהקמת הממשלה לא מתבטאת רק בעובדה ששותפיה הפרו כל הבטחה אפשרית כדי להקימה, אלא גם את האופן בו היא מוצגת מידי יום בציבור כממשלה שעובדת, שכל שריה חברים ושמדובר בממשלת ריפוי ואיחוי שבאה אחרי תקופת פילוג ושיסוי. האמת היא שמדובר בממשלת שיתוק טוטאלי - שריה מפולגים ומשוסעים ויסודה על שנאה וחרם.

הממשלה היא ממשלת שיתוק מאחר שבניגוד לכל הממשלות הקודמות, אין גורם אחד שמנהל את כל העסק. יש אמנם ראש ממשלה, אך לא מדובר באותו תפקיד רם ומלא סמכויות כפי שמקובל בעולם וכפי שהיה מקובל בישראל עד לאחרונה, מדובר בעיקר בתואר. בכירי הממשלה אוהבים להציג את העובדה שכל שר יכול להתבטא ולפעול בתחומו מתוך סמכות מלאה כיתרון. הם הצניעו את העובדה שסך הכל מדובר באילוצים פוליטיים, ושגם התזמורת המוכשרת והמקצועית ביותר תישמע כמו קקפוניה כשהיא ללא מנצח שמוביל אותה.

מאז קמה הממשלה, מתגאים בנט ולפיד בכך שהצליחו להתגבר על הדעות השונות והמנוגדות בה ולעבוד יחד. השרים מוצגים כחברים שמרבים לשתף פעולה, ללא אגו וללא תחרות קרדיטים. המציאות, מה לעשות, רחוקה מלהיות כזאת. מצג השווא הזה מתאפשר בזכות תקשורת אוהדת שלא מבליטה את חילוקי הדעות והמתיחות הרבה בין הקבוצות השונות המרכיבות את הממשלה.

רק השבוע ניסו במפלגת העבודה לקדם שלושה מהלכים שגרמו לפלג הימני בממשלה להתפוצץ מזעם: תיקון לחוקי יסוד שיקדש את עקרון השוויון בין יהודים לאלה שאינם, כולל בזכויות לאומיות, ביטול לתנועת הימין "עד כאן" את הסעיף ה-46 המסייע בקבלת תרומות והדרישה לשנות את מפת העדיפויות הלאומית במחיקת התנחלויות והוספת ישובים ערבים. כמובן שהמהלכים והביקורת על כך בחלק הימני של הממשלה מוצנעים ומועלמים. נשארים רק החיבוקים והרעפת השבחים.

במאה הימים האחרונים הממשלה לא רק שאינה תורמת לאיחוי השסעים כפי שאוהבים להציג זאת ראשיה אלא ממש להפך - היא רק מעמיקה אותם ומחדדת אותם. מכינונה ועד היום לא היה כמעט נאום אחד של ראש הממשלה ושל ראש הממשלה החליפי בו לא הוטחו האשמות נגד מי שהיה אך לא מזמן בתפקיד והם אינם מחמיצים שום הזדמנות להטיל דופי בנתניהו ובהמוני מצביעיו.

מהבריחה מהכלא, דרך השריפות בהרי ירושלים, ועד לגרעין האיראני - בכל אשם נתניהו. כששר בממשלה מכפיש ציבור שלם (שר האוצר כלפי החרדים), שותקים ייתר שרי האיחוי והריפוי כמו גלמים וכך גם כשחברי כנסת מגבים רוצחי יהודים ומחבלים.

במאה ימיה הראשונים, החזירה הממשלה את הקורונה לחיינו בהיקפים שלא ידענו, ויתרה לממשל ביידן על החזרה להסכם הגרעין ועל קונסוליה לערביי יו"ש בלב ירושלים, דחתה את פינוי חאן אל אחמר, הרימה ידיים מראש על פירוז עזה והשבת הבנים הביתה, הנציחה את האקטיביזם ההרסני של בית המשפט ופועלת לשנות את הציביון היהודי של המדינה. מה הפלא, אם כן, שרבים חרדים לקראת מה שעוד צפוי במאה הימים הבאים.