ישראל - אור לשונים

תשובת לפיד למבקריו מלמדת על תרגיל שיווקי שלא יכול להצליח. התנועה האדירה של המאבק בגזענות, מונעת מהנחות יסוד הפוכות לחלוטין מאלו של המאבק באנטישמיות, לא במקרה מוביליה הם מגדולי האנטישמים של זמנינו. לפיד ניסה לשווק את ישראל ככזו שנמצאת בצד של הטובים, אבל למעשה כרע ברך, בלי מודע, לפני שונאיה הגדולים ביותר.

הרבה קולמוסים כבר נשברו על נאומו של לפיד על האנטישמיות, רוב המבקרים עמדו על הקהיית האנטישמיות. הצבתה בשורה אחת עם פשעי שנאה מסוגים שונים, מטשטשת את הייחודיות, המהותית והכמותית של שנאת ישראל מהעת העתיקה ועד היום. הם בוודאי צודקים. אתמול השיב להם שר החוץ לפיד.

האנטישמיות אכן ייחודית, כתב, אבל בחרתי במודע לעודד את החברות הנלחמות בפשעי שנאה, לצרף תחת חסותם את המקרה היהודי. לא הבנתם טוען לפיד, זה Win-win - גם תופעה ייחודית וגם הכנסתי אותה תחת כנפיה של משפחה עם רייטינג בינלאומי אדיר.

זה היה גם קו ההגנה של בן דרור ימיני בשבוע שעבר, לפיד השתמש באינטרסקשיונליות, כדי לנגח יותר את האנטישמים. או במילים פשוטות ניסה לומר לאירופים, אתם שלוחמים כנגד כל המדכאים והשונאים של 'האחר' למינהו, עליכם להילחם גם בשונאי ישראל, זו הרי אותה מערכה בדיוק והאנטישמיים הם בצד של הרעים במערכה הזו.

במבט שטחי זה יכול להיראות תרגיל שיווקי מוצדק ומועיל. קורבנות שנאה מסוגים שונים יכולים לכאורה להילחם יחד. אבל לאמיתו של דבר התנועה האדירה של המאבק בגזענות, מונעת מהנחות יסוד הפוכות לחלוטין מאלו של המאבק באנטישמיות, לא במקרה מוביליה הם מגדולי האנטישמים של זמנינו. לתפיסתם, הפשע של שנאת האחר הוא הפשע של הצדקת שונות מהותית באשר היא: לאומיות, מגדר, דת. כל האבחנות הללו הן לדעתם, תוצר של הבניות מלאכותיות. כשלפיד מצטרף למקהלה הזו של האיחוד האירופי, הוא מצטרף לשוללי זהות באשר היא, ובכך פוגע – אני מניח, בבלי דעת, בסלע קיומנו.

המאבק נגד ישראל, העטוף במסווה דאגה לפלשתינים, הוא אותו מאבק עתיק-יומין נגד הזהות הייחודית של התרבות היהודית, כיום בהופעה החדשה שלה כמדינת לאום מודרנית. כריעת הברך לפני האחר הפלשתיני, כמו לפני האחר המוסלמי באירופה או האפרו-אמריקני בארה"ב, לא מתייחסת לעוול ספציפי המחייב תיקון כיום, זהו טקס פרוגרסיבי המבטל כל שונות בחברה האנושית, תחת השבועה "אדם הוא אדם הוא אדם". בפועל, זוהי אינה כריעת ברך הדדית. הזהות היחידה שהופכת ללגיטימית, היא זו של 'האחר' והיא מצדיקה גם מעשי הרס וחורבן שלו, נוסח אנטיפה.

הצל המאיים (בצדק) של שנות ה-30 וה-40 במאה ה-20, מביא חלקים גדולים בעולם המערבי למסקנה השגויה של ביטול כל ייחודיות באשר היא, במקום להעמיק ברבדי הזהות האנושית ולהעמיד אותם על היסוד המוסרי, אירופה שוב מתייאשת מאלהים, אשר, כפי שכתב הרב קוק, "לא ידעתו מעולם". מרכס שלכאורה גורש ממנה לא מכבר, חוזר בגדול דרך שערי פריז ולונדון, אוקספורד והרווארד.

כששר חוץ ישראלי משתתף בשיח הזה, זה טראגי במיוחד, כיוון שה'אתה בחרתנו' שלנו, נועד בדיוק בשביל התיקון הזה של העולם. הוא מלמד כי לכל עם יש כישרון ותכונות אופי משלו, כל אומה מביאה ברכה מיוחדת משלה לעולם כולו. ההתעקשות ההיסטורית של העם היהודי לא להתבולל ולהיטמע בתרבויות זרות, לא להיכנע ולהתבטל גם לפני אימפריות חזקות או מול חרב האינקוויזיציה, היא חלק מרכזי בבשורה העברית לכל אדם ותרבות: שמרו על זהותכם הייחודית, הלאומית, הדתית, המינית והאינדיבידואלית. קדשו את היסוד העצמי שלכם, של כל יחיד ואומה.

 נברא כך, כדי להביא את האור הזה לגויים, לתבוע מהתרבות האנושית אחווה של שונים, דווקא של שונים. בחזון אחרית הימים הזאב לא יהפוך לכבש, הוא יישאר זאב אבל לא יטרוף אותו.

זו תרומתה של ישראל לחרות העולם כולו, כפי שאמר הרצל: "בשחרורנו ישתחרר העולם, בעשרנו יתעשר ובגדולתנו יוסיף גם הוא גדולה, ואשר אנחנו מנסים לעשות שם לטובתנו יפעל פעולה חזקה ורבת ברכה לטובת האנושות כולה".

זה בוודאי לא יהיה צודק להפיל את כל הביקורת הזו על כתפיו של יאיר לפיד, מדיניות החוץ של ישראל מקהה כל מימד ייחודי של ישראל כבר שנים רבות ומעדיפה אפולוגטיקה שתיקרת הזכוכית שלה הוא שרידות, ולכל היותר הכרה בזכות להגנה עצמית ככל העמים. לפיד דרדר את השיח הזה שלב נוסף במדרון האירופי 'המתקדם', והרחיק אותו מהלפיד של נביאי ישראל שהאיר את הצדק בשמירה על ייחודיות זו של ציון וירושלים: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ‍ִים לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר".