זה היה אחד הלילות הדרמטיים שידעה הכנסת בשנים האחרונות. לכולם היה מה לומר - לממשלה, לאופוזיציה, לחברי הכנסת הימניים, השמאלנים, הערבים. קשה היה לשתוק מול סוגיה כל כך דרמטית. רק איש אחד נעלם, גדעון סער שמו. סימן חיים מכיוונו הגיע אתמול רק בשעה 11:29 בבוקר, וגם אז, תחזיקו חזק, ההודעה דיברה על כך שקיים שיחה עם שר המשפטים הגאורגי רתי ברגדזה.
גדעון סער עשה הכל כדי להרחיק את עצמו מתפוח האדמה הלוהט שנקרא חוק איחוד משפחות. הוא לא ערך ישיבת סיעה כמדי יום שני, ובכך נמנע מהצהרה תקשורתית. הוא לא הוציא תגובות במהלך היום, ומי שהסתובב ביממה הדרמטית בכנסת כמעט ולא נתקל בו. האם אין לו מה להגיד בעניין? קשה להאמין. מי שהיה שר הפנים, שמשמש חבר קבינט מדיני־ביטחוני, בוודאי בקיא בנושא.
גדעון סער הוא שועל פוליטי ותיק. לכל צעד, אמירה או קריצה שהוא עושה יש משמעות. סער הבין את הסכנה הגדולה האורבת לאיש ימין שצריך להתחנן לרע"מ ולמרצ בניסיון להעביר את החוק.
סער הפך לאחד מאדריכלי הקמת הממשלה שאינה לאומית כפי שיכולה היתה להיות עם הליכוד והציונות הדתית. הוא מבין כמה נזק טמון בחוק הזה, והשאיר את חבריו שקד ובנט להתבוסס בבוץ.
הפקרת חבריו מצביעה על אופיה של הממשלה. בהיעדר לכידות אידיאולוגית, כל מפלגה עושה לביתה: לפיד מודיע שהוא מתנגד להקמת ישיבה באביתר, בניגוד לעמדת בנט ושקד. גנץ מקדם ועדת חקירה בנושא הצוללות, גם כן בניגוד לעמדת שותפיו מימינה. בנט הבטיח לא לפגוע בחרדים, אך לליברמן יש תוכניות אחרות, ומנסור עבאס, שהבטיח לעסוק בנושאים אזרחיים, מדבר על התנעת מדינה מול הפלשתינים. כל אחד חוטף מכל הבא ליד. ובמצב כזה נשאלת שאלה אחת - כמה זמן ממשלה כזאת יכולה להחזיק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו