כשיצאנו לקרבות מלחמת יום כיפור, פיקדתי על צוותי טנקים מגוונים להפליא. היו בין השריונאים קיבוצניקים, מושבניקים וצפון תל-אביבים, שבטרמינולוגיה המקובלת היום חלקם היו בוודאי מכונים "שמאלנים". היו איתנו מבני עיירות הפיתוח, חילונים ודתיים שרובם היו זוכים לתואר "ימניים".
הקרבות היו קשים, חברים רבים נפלו בואכה התעלה, גם שמאלנים וגם ימנים. האויב הרחוק והקרוב, אז כמו גם היום, אינו מבדיל בינינו. מטרתו אחת - לחסל את הישות הציונית, ולהחזיר אותנו למקומות שמהם הגיעו הורינו. אף שהקמנו קיר ברזל אדיר, אין לי ספק שעדיין נצטרך להילחם ולמסור את הנפש על זכותנו הבסיסית לחיות כבני חורין במולדת.
שוב נצטרך כולנו, ימנים ושמאלנים, לשלב ידיים, לאחוז בנשק ולצאת יחד להגן על המדינה. אשר על כן, גם בלהט הוויכוח הקשה בתוך החברה הישראלית, חובה לשמור על גבולות המחאה ולא להרוס את המרקם העדין שנבנה בישראל לאורך שנים. האריג הישראלי רגיש, וצריך לעשות כל מאמץ שלא לפרום אותו בשירות הפוליטיקה.
"שמאלנים בוגדים", "לזרוק את נתניהו ואת החרדים במריצה למזבלה", לשסות בזדון וברשעות את הציבור בנבחריו, לכנות את מצביעי הימין עדר, פרימיטיבים, משתטחי קברים ועוד. כל אלה הם ביטויים מסוכנים מאוד וחותרים תחת שורש קיומנו המשותף. גם כאשר יגורו זאב וכבש יחדיו, חובה לשמור על הלשון, על אחת כמה וכמה כשטרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה.
אזרחים רבים במדינת ישראל חשים שכמה פוליטיקאים הונו אותם בשירות האינטרסים האישיים שלהם. הזעם שלהם מובן. הם הסתמכו על האמירות של בנט וסער, וגילו שעבדו עליהם. במשטר דמוקרטי קשה להשלים עם מציאות שבה חבר כנסת, שהציג את מועמדותו לראשות הממשלה וקיבל שישה מנדטים וגם הם מתנדנדים, ישמש בתפקיד ראש הממשלה כשהדבק היחיד לממשלה הוא שנאה משותפת.
מי יכול היה להעלות על הדעת שיגיע היום שמועצת א-שורא היא שתחליט אם ממשלה בישראל תזכה לאמון הכנסת. חברי כנסת שמייצגים בדבקות את הרשות הפלשתינית וחמאס יוכלו להכריע בשאלה אם לצאת לקרב, אם הנגב יופקר לבנייה לא חוקית בהיקפים אדירים.
בעיקר קיימת דאגה אמיתית אם ישראל תמשיך להיות מדינה יהודית או תושפע מרוחות פוסט-ציוניות ופוסט-יהדות ותהפוך חיש מהר להיות מדינת כל לאומיה. החששות הם מפני ממשלת רב-זרועית שכל החלטה שלה תצטרך להיבחן מכל כיוון עד שתהיה חסרת יכולת החלטה, בימים שבהם נדרשות החלטות קשות בנושאים מהותיים.
למרות הזעם והכאב שאפשר להבין אותו, חשוב לנהל את הוויכוח המר בתוך גבולות סבירים. קל מאוד להדליק אש שלאחר מכן קשה מאוד לכבות אותה. מפגיני בלפור תרמו תרומה משמעותית לזילות ולביזוי של השיח הפוליטי והשתמשו לרעה בחופש ההפגנה, בחסות מערכות שגוננו עליהם ואחרים שמימנו אותם. נכון שבשלב זה הם השיגו את מטרתם, שתהיה כנראה קצרת מועד. עם זאת, אין סיבה לחקות את נמיכות קומתם ההפגנתית. ברור שגם הימין יצא להפגין ולמחות, אולם אין צורך לתעל את המחאה אל התהומות שלהן היינו עדים דווקא בכיכר פריז.
הפגנה - כן. מחאה - כן, ויכוח נוקב - ודאי, אך תמיד נזכור שאין לנו ארץ אחרת, ואין לנו עם חליפי ולכן לא ראוי להבעיר אותם. נייחל רק לימים שבהם אזרחים לא יחושו מרומים על ידי פוליטיקאים, מפירי הבטחות, חתימות והצהרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו