בשורות הבאות אחשוף באופן חריג שיחה שקיים איתי ראש הממשלה ב-28 במרץ, כמה ימים לאחר שהתבררו תוצאות הבחירות. זו הייתה שיחה טלפונית שלא לציטוט ולא לייחוס ("אוף רקורד"), ובעיקר קשה.
נתניהו חזה בה שנפתלי בנט, למרות הצהרותיו באותה עת על מחויבות לממשלת ימין, כבר פועל למנות את עצמו כראש ממשלה תוך חבירה לשמאל ולאחת המפלגות הערביות. "הוא מסונוור מהאפשרות להיות ראש ממשלה", אמר לי נתניהו בלהט והוסיף כי יש ללחוץ על בנט להישאר בגוש הימין.
השבתי שהדבר לא ייתכן, ושבנט אינו הבעיה. "אין לך 61 בגלל סער. אבל אם תעשה צעד של ויתור, כמו הצבת מועמד אחר מהליכוד בראשות הממשלה, אולי סער יבוא. בנט ממילא איתך. לא הוא המכשול".
ראש הממשלה מאוד לא אהב, ואני עדין, את דבריי. הוא טען שסדר הדברים הפוך, שבנט צריך קודם כל לשלול לחלוטין ממשלה עם השמאל, ורק אז לסער לא תהיה ברירה. אני לא השתכנעתי. בהמשך גם פרסמתי מאמרים שבהם קראתי לו לפנות לסער פומבית בבקשה שיחזור הביתה. עוד ביקשתי ש"יזוז", ויאפשר למנהיג ימני אחר להיכנס ללשכת ראש הממשלה, כאשר הוא עדיין ברקע ולא יוצא מהתמונה, ובלבד שתוקם ממשלה והיא לאומית.
נתניהו, בסופו של דבר, נענה לקריאות להתגמש שהגיעו מרבים. הוא אכן קרא לגדעון סער לשים את העבר מאחור, ולשוב הביתה. הוא הביע נכונות לרוטציה, גם מול בנט. זה מה שאנשים כמוני ציפו לו.
האם אפשר היה להאמין לו? בחלוף הזמן התברר שבעיית האמון בנתניהו לא קשה יותר מבעיית האמון בבנט.
כי לאורך כל התקופה אנשי נתניהו המשיכו לטעון באוזניי שבנט מאחז עיניים, משים עצמו כמי שמנסה להקים ממשלת ימין, אך בפועל רק סוחט מלפיד ומנתניהו פרקי זמן כראש הממשלה. בנט השיב שאין לו ברירה, ושזו הדרך היחידה להקים ממשלה בישראל. "סער הוא הבעיה", טענו בימינה.
כאשר פוליטיקאי אחד אומר שהשני שקרן, כנראה שניהם צודקים. אבל אני זכרתי שחודשיים לפני הבחירות היה פוליטיקאי שלישי שחזה באוזניי את כל ההתפתחויות האלה. יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' (גם פה אני אולי חושף שיחה סגורה) אמר לי עוד לפני סגירת הרשימות לכנסת כי התרשם שיו"ר ימינה לא מחויב לימין, אלא חותר למנף את כוחו הפוליטי. זו הסיבה שסמוטריץ' נתן לבנט גט כריתות. לקחתי את סמוטריץ' בקורטוב של ספק, כיוון שהוא ובנט הרי התמודדו על אותם קולות.
כיום, ארבעה חודשים מאוחר יותר, סימנים רבים מדי מראים שסופו מעיד על תחילתו. בנט אכן חבר לשמאל הקיצוני ואף למפלגת רע"מ של האחים המוסלמים. הוא הכחיש זאת, אחר כך הודה, הודיע על ניתוק המגעים בזמן המלחמה אך חידש אותם, וחוזר חלילה.
ועוד אינדיקציה. יומיים לפני פקיעת המנדט של נתניהו, רה"מ הודיע פומבית על נכונותו לרוטציה. בנט וסער, בתיאום מושלם, פשוט התעלמו מההצעה. עד היום לא קיבלתי תשובה מדוע.
ובקיצור, שפע ראיות נסיבתיות מחזקות את התחזית המוקדמת של סמוטריץ' ונתניהו, שלפיה בנט, מהרגע הראשון, רק מינף את המשבר הפוליטי כדי להתמנות לראש ממשלה. כי אגב, אם המטרה היא רק להקים ממשלה כדי למנוע בחירות חמישיות, מדוע לא להציב בראשה את יאיר לפיד? הוא בכל זאת ראש המפלגה הגדולה.
כך או כך או כך, אחרי המרד הערבי בתוככי ישראל, כראש ממשלת מיעוט הכוללת את השמאל הקיצוני, הנשענת על מפלגות שלא מכירות בישראל כיהודית וכדמוקרטית ושגיבו למעשה את הפרעות, וכאשר סיעתו שלו מונה מקסימום שישה מנדטים - עם המשקולות הכבדות האלה ברור שבנט לא יוציא את ישראל משום משבר, וגם לא ינהל טוב יותר את המדינה.
כל מי שמבין משהו בהעברת החלטות בממשלה ובכנסת, יודע זאת. קואליציית בנט-לפיד-עבאס גם בוודאי לא תהיה לגיטימית יותר מממשלות המעבר של נתניהו. נתניהו ושותפיו לפחות ציוניים ולאומיים. כך גם מצביעי ימינה - ואני בהם - שלא לילד הזה פיללו. אני נזהר שלא לשלב כאן את השורש בג"ד, אך חבירה מחודשת בין בנט ללפיד תהיה גרועה יותר מעריקתם של גונן שגב ואלכס גולדפרב בשנות ה-90 מהימין לשמאל.
או כפי שאמרו לי אנשי נתניהו שוב ושוב בחודש האחרון - אני מודה שלא האמנתי ועדיין איני רוצה להאמין - "זה מעשה הונאה שמשתווה להתהפכות של אריק שרון".
כך שבנסיבות הפוליטיות והלאומיות שנוצרו, וכדי להשיב ולו קמצוץ אמון, נותרה לבנט ולשקד אפשרות אחת. עליהם להבהיר שלא יחברו בשום אופן לממשלת שמאל/אחדות/ריפוי/שינוי ושאר שמות מכובסים. כן, עליהם לעשות מה שדרש מהם נתניהו בתחילת הדרך. הרי התברר שצדק.
עד כה בנט ושקד יכולים היו להיבנות מחוסר האמון בנתניהו. כעת היוצרות התהפכו. יש הרבה יותר סיבות להאמין לו מאשר להם.