החד גדיא של הממשלה: מושכים זמן - ונופל מי שנופל אחרון

סביב שולחן הממשלה ובחדרי סיעות הקואליציה שומעים את השעון המתקתק לעבר קץ תקופתה של הממשלה. שבוע עבר מאז פרישתה הדרמטית של חברת הכנסת סילמן וחבירתה לאופוזיציה. האבק שקע, האמוציות דהו ונותרה בעיקר הפוליטיקה.

וברמה הפוליטית הקרה, מראש הממשלה בנט ועד אחרון שריו, ולהק הנורבגים שנכנס על גבם לכנסת ומאכלס עבורם את ספסלי המליאה - כולם מבינים שכרגע שם המשחק הוא זמן, כמה ממנו נותר עד שרכבת הממשלה תגיע אל התחנה האחרונה, וכמה ממנו ניתן למשוך כדי לעכב את הבלתי נמנע.

זמן הוא כידוע דבר חמקמק, לא ניתן לחוש או למשש אותו, אך בהחלט ניתן להרגיש אותו לוחץ, מעיק ומצמיד את גבך אל הקיר. טרם נולד בן האנוש שיעצור אותו, אך לנסות תמיד אפשר וזו משימתו הפוליטית של בנט, משימה משותפת לו ולשותפיו.

אין צורך להכביר מילים עד כמה ולמה בחירות בעתיד הנראה לעין הן חלום הבלהות של ראש הממשלה ושל מפלגתו ימינה. בייס משמעותי אין למפלגת השלטון בנמצא, ואין מה לדבר על פופולריות ואהדה. אין איש שמחכה לבנט שם מחוץ ללשכה.

התגובה היא, כאמור, משחק על זמן. בנט, שמנסה למצב עצמו כמר ביטחון, מנהל קרב הידוע בעגה הצבאית כקרב נסיגה והשהיה, טקטיקה שבה כאשר האויב גובר עליך ומזנב בך, אמורה לעכב את התקדמותו תוך נסיגה עקבית למקום בטוח ונוח יותר עבורך להילחם בו.

בנט רק מקווה לייצב את הספינה

בזמן שהוא הודף את מתקפת הפתע הפוליטית שהונחתה עליו, מקווה בנט להעביר חקיקה ופעולות ימניות, לקרוץ לקהלים חדשים ממגזר ה"רק לא ביבי", ואולי, עם הרבה מזל והתמדה, להצליח לייצב זמנית את הספינה. במקביל אליו, בימינה משחקים על זמן גם השרה שקד, סגן השר קארה וחבר הכנסת אורבך, שמגבים את בנט במינונים שונים, בתקווה למצוא לעצמם כרטיס כניסה לכנסת הבאה או לשפר את עמדת המיקוח שלהם ליום שבו הזמן יאזל.

בינתיים, במסגרת מאמצי "שימור", מקפיד בנט להלל ולקלס את סגן השר קארה שנתפס כרגע כחוליה החלשה. בפוסט מגושם שמטרתו שקופה ופורסם על ידי בנט ברשתות החברתיות, חרז ראש הממשלה את המילים "אין קיר שלא יישבר על ידי אביר", ייתכן שהקיר הבא שישבור אביר יהיה קיר־תמך חיוני של הקואליציה.

גם מחוץ לימינה בוחרים באסטרטגיה של משחק על זמן. כחול לבן של גנץ לא מיהרה לשום מקום מלכתחילה, ועוד טרם פרישת סילמן, תאריך היעד של שר הביטחון הוא יום קיום הרוטציה. סוד גלוי הוא שגנץ לא מעריך, בלשון המעטה, את לפיד, ויותר מישמח לשבש את תוכניותיו. את הזמן מנצל שר הביטחון כדי לתקוע מקלות גם בגלגלי בנט; הוא מחיל בפועל הקפאה של יישובי יהודה ושומרון, דואג לפנסיות התקציביות, עורך מסעות דילוגים בין אבו מאזן למלך עבדאללה, ולא מתנהג כמי שסובל יותר מדי מהדיבור הפוליטי העיקש על אפשרות של פרישה מגוש ה"שינוי" והקמת ממשלה אחרת תמורת תפקיד ראש הממשלה.

העובדה ששר הביטחון שולט בגורל הרוטציה מסבירה גם את משחק הזמן של לפיד, אין צורך במוח פוליטי משופשף כדי להבין שהאינטרס של ראש הממשלה החליפי הוא לתת לכמה שיותר ימים לעבור כדי להתקרב אל התאריך הנכסף בחודש אוגוסט 2023, כדי שחלומו יתגשם והוא ייכנס אל לשכת ראש הממשלה.

בצד השמאלי, אם יוצאים מנקודת הנחה שגנץ ולפיד הם אנשי מרכז כפי שהם שואפים להצטייר, יוצר הזמן פרדוקס מופלא. דווקא הצד שמתנגד ברמה המהותית בצורה הכי עיקשת לראש הממשלה, יבקש למתוח כמה שיותר את הזמן כדי שיישאר בתפקידו.

אידיאולוגיית ה"רק לא ביבי" היא עמוד הענן המנחה את מרצ ומפלגת העבודה, ודבריו של ניצן הורוביץ בדבר הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח, שגררו את סילמן לבצע את המהלך הפוליטי שביצעה, רק חידדו את הנקודה הזאת והבהירו את הסכנה. אידיאולוגיית ה"רק לא ביבי", לשיטת מפלגות השמאל ומנהיגיהן, היא היחידה, אין בלתה והיא מעל הכל, אפילו מעל הזמן. אל התפיסה הזו מצטרף גם שר האוצר ליברמן ששומר על פרופיל נמוך יחסית.

מהניתוח הפוליטי הזה, כמו מרוב הניתוחים הפוליטיים האחרים, נעדרת מפלגת תקווה חדשה. גם סביב אירועי סילמן ובאופן כמעט קבוע נדחקת מפלגתו של גדעון סער לשוליים, התנהלותה כמעט לא חשובה ואיש אינו מביע בה עניין מיוחד.

ערב חג הפסח - וממשלת ישראל היא חד גדיא, שבה כולם מנסים לשחק על זמן כדי לקיים את אותה ממשלה, אך מסיבות, אינטרסים ואידיאולוגיות שונים בתכלית. מתי תתרסק הקונסטרוקציה הזאת לתוך עצמה? קשה לדעת, אבל כבר עכשיו ברור לחלוטין דבר אחד - מדובר בעניין של זמן.