את מסקנות הביניים קראתי ברגשות מעורבים. מחד, נחמה שהמוות של אחי הקטן ז"ל ושל שאר 44 ההרוגים לא יהיה לשווא - האחראים למחדלים ישלמו את המחיר, והמקום יוסדר מהיום והלאה לטובת הקהל הרב שפוקד את הציון מדי שנה. אך מאידך, לעומת רגשות הנחמה פעפעו רגשות הכעס והאכזבה.
אכזבה ממנהיגים וממקבלי החלטות שבלי 45 הרוגים, אבות, נערים וילדים, שלא היה בכוונתם לנקוף אצבע למען הסדרת ההר, אזרחים תמימים שמתו על מזבח החפיפניקיות הישראלית, ככה, כי סמוך על סמוך.
נשיאת העליון חיות מודיעה על הרכב ועדת החקירה לאסון מירון / צילום: דוברות הרשות השופטת
והאמת שבשביל להבין את גודל האכזבה מספיק לעבור על 67 הסעיפים בדו"ח, סעיפים שאין בהם "המצאת הגלגל" כי אם החלטות שהן המינימום המתבקש כדי לנהל אירוע לאומי בסדר גודל שכזה, אם זה הגדלת שטח ההר, ויסות הקהל, שיפור תשתיות הגישה והבטיחות ועוד החלטות רבות וחשובות שיכלו להיות מיושמות גם בלא להמתין לאסון האזרחי הגדול ביותר מאז קום ומדינה, לו רק היינו מדינה מתוקנת.
שדרוג האתר
הדו"ח עוסק בהתנהלות ההילולה על כל היבטיה, ואם ייושם יהיה ביכולתם של מקבלי ההחלטות לוודא שמירה על חיי אדם במהלך אירועי ל"ג בעומר הבאים. אך העיקר עדיין חסר מן הספר - אפס התעסקות בנושא תקצוב ושדרוג האתר, ומעל הכל אפס התעסקות בנושא הגורמים שאחראים למחדלים שהובילו לאסון, גורמים שממשיכים לשמש בתפקידם גם בימים אלו.
שום מסקנה של ועדת החקירה אין בה כדי להוות נחמה עבורנו המשפחות, שום דבר לא יכול לנחם עשרות יתומים ואלמנות שברגע אחד חרב עליהם עולמם. אך כן ניצבת לה נחמה פורתא והבנה שהדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית הייתה דרישה נכונה וצודקת, ועדה שמוכיחה את עצמה ככזאת שכל מעייניה הם לא נקמה כי אם נחמה.
ולמעשה, יחד עם ברכת התודה לוועדת החקירה על עבודת הקודש שהובילה לדו"ח החשוב, ניצבת לה תקווה גדולה, תקווה שמהיום והלאה דברים ייראו אחרת, שהבריחה מאחריות תיפסק, כלל הפולשים יסולקו מהמתחם, והר מירון, שהיווה עד היום העיניים העצומות של המדינה, החצר האחורית שבה איש הישר בעיניו יעשה - יהפוך להיות מקום המתנהל בצורה מסודרת ובטוחה.
שום מסקנה אין בה כדי להוות נחמה עבורנו המשפחות, אך כן ניצבת לה נחמה פורתא והבנה שהדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית היתה דרישה נכונה וצודקת.
