די להבחנה בין פלילי לביטחוני: נשק הוא נשק

עוד סוף שבוע קטלני עבר על החברה הערבית בישראל, הפעם רק המספרים משתנים. טוב כבר התרגלנו, אפילו להצהרות המנהיגים, הפוליטיקאים והמשטרה. למעשה, רק התאריך ושם הקורבן משתנים, הפשע הרצח הירי ההרג והאיומים ממשיכים ומתעצמים כאילו אין מדינה, אין חוק, אין משטרה, אין דין ואין דיין, ובישובים הערבים העולם כמנהגו נוהג, לא פלא שאנחנו כמעט ומגיעים להרוג ה-100.

בתחילת השנה כתבתי והזהרתי כי "השיא עוד לפנינו" ובצער גדול הנבואה והתחזית התגשמו. בהיעדר תוכנית ממשלתית אמיתית וסדורה, שינוי סדר עדיפויות וכן שינוים מבניים מהותיים בחברה הערבית - התחזית תמשיך להיות קודרת וקשה, ועד סוף השנה סביר להניח שנעבור את נתוני השנה שעברה עם 113 קורבנות, כאילו שאנחנו במרוץ איזה שנה תהיה קטלנית יותר.

משטרת ישראל הציפה אותנו בתוכניות והבטחות: פעם בהבטחה לפתיחת תחנות משטרה, רק שבינתיים בשטח קורה ההפך הגמור. פעם בהבטחת התוכניות לגיוס אלפי אזרחים ערבים לשורות המשטרה, כאילו שהבעיה העיקרית בזהות הלאומית של השוטר ולא בארגון ובמדיניותו, ופעם בהקמת אגף מיוחד למיגור הפשיעה בחברה הערבית. עד עכשיו הכל נכשל ומשטרת ישראל איבדה לא רק את תדמיתה, אלא גם את יכולת ההרתעה שלה כגוף האמון על ביטחונם של האזרחים יהודים וערבים כאחד.

דווקא בסוף השבוע שבו החברה הערבית מציינת במחאה ובקול זעקה את אלימות המשטרה ואת מדיניות הממשלה על נפילתם של 13 אזרחים ערבים באירועי אוקטובר 2000, ממשיכים הערבים לשלם את מחיר הדמים הקשה והחמור ביותר מאז הקמת מדינת ישראל, מחיר שללא ספק הן ממשלות ישראל, והן מדינת ישראל, והן אזרחיה ישראל הערבים אחראית לו.

אין ספק כי אירועי אוקטובר, והקמת ועדת החקירה הממלכתית "ועדת אור" היה אירוע מכונן ביחסי אזרחי ישראל הערבים עם מדינת ישראל. נוצר מצב שהאזרחים הערבים לא בדיוק רוצים לסמוך על המדינה ומוסדותיה, ומנגד המדינה הרגישה בנוח כאשר הסוגיות הבוערות לא הגיעו לפתחה - עד שהאלימות בשנים האחרונות החלה לזלוג לחברה היהודית כשלא מעט יהודים החלו להעלות את סוגיית הפשיעה בחברה הערבית, בגליל במשולש ובנגב.

ספק גדול אם יש למישהו תשובה בעניין כמויות האמל"ח שיש בישובים הערבים. אולם כל עוד הנשק אינו מכוון נגד המדינה מוסדותיה וסמליה - המדינה וקברניטיה לא מרגישים איום כלשהו.

שני אירועים משמעותיים ביחסי המדינה ואזרחיה הערבים התרחשו בשני העשורים האחרונים. הראשון, אירועי אוקטובר 2000, והשני והעימותים שפרצו בזמן מבצע "שומר החומות" במאי האחרון. בשניהם התוצאות היו קטלניות ביותר, אולם השב"כ הצליח להביא לסיומן, ויותר מכל השב"כ הוא שהביא את כל החשודים לדין. השאלה המתבקשת היא מדוע המשטרה לא מצליחה לעשות כך כאשר מדובר באירוע פלילי?

וכאן התשובה אולי טמונה בעובדה שמדינת ישראל עשתה הפרדה בין נשק "פלילי" לבין נשק "ביטחוני", באכיפה וענישה, ועל זה כל אזרחי המדינה משלמים מחיר של פחד ומחיר חומרי, כאשר המדינה כיום מממנת 1,600 משפחות וקורבנות ההרג והרצח בדרך ישירה ועקיפה.

במשטרת ישראל מודים כבר בכישלון, לא במקרה שפיקודה הבכיר כבר מדבר על הצורך להכניס את השב"כ למיגור הפשיעה, המשמעות כאן שהפשיעה בחברה הערבית הפכה לאיום ביטחוני. למעשה ההגנה הנדרשת או מכת המנע נועדה להגן על המדינה ועל האזרחים היהודים יותר מאשר למגר את הפשיעה, כי עד כה הפשע המשתולל לא הניד עפעף. 

כן, גם אני קראתי להכנסת השב"כ למיגור הפשיעה, כיוון שהוא ארגון עם אמצעים שעובד בסתר והרחק מאור הזרקורים. זאת בניגוד מוחלט למשטרה, שמלאה באירועים יחצניים, ראיונות ראוותניים והזנת כתבים ואמצעי התקשורת במידע ואינפורמציה. על המשטרה לעבוד, ולאחר השלמת מלאכתה לדווח על התוצאות.