אנחנו חיים את החלום, והוא כלל לא מובן מאליו

כמה חודשים לפני איחוד העיר ירושלים, בחורף 1966, נאם ש"י עגנון בטקס קבלת פרס נובל לספרות וביטא בשלושה משפטים יפהפיים מה היא לו ירושלים.

"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים, וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלוויים בבית המקדש, כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל. בזכותה של ירושלים כתבתי את כל אשר נתן השם בליבי ובעטי", כך שזר הסופר הדגול בין חורבן לגאולה, בין מציאות לחלום, בין הולדה ליצירה.

עגנון נולד בבוצ'אץ' שבאוקראינה הרחוקה, אבל ראה בירושלים את ביתו, את עיר הולדתו, ראשית בריאתו. ירושלים, טבורו של עולם, היא לא רק מקום הולדת, אלא גם המקור ליצירה ולבריאה של מילים, המקום שרק בו מתאפשרת ההולדה הרוחנית.

תיאור התחושות האישיות והפרטיות של עגנון הוא גם תיאורנו כעם. אלמלא הקטסטרופות שהמיטו עלינו בגלות, היינו כולנו בני העיר ירושלים. לא כזרים שבנו לכאן, לא כנוכרים חזרנו אליה, לירושלים.

רק חיבור שלנו כעם, כלאום, לרחובות ירושלים ולבשורה הרוחנית של ירושלים כמקור של כיסופים אל המופשט, מאפשר את המשך פעימת חיינו כעם חי, בועט ויוצר.

מאז שיבת עם ישראל לארצו זכו מאות אלפי ילדים, ואף אני בתוכם, להיוולד בירושלים. אנחנו הדור שלא צריך עוד כעגנון לדמות עצמו כמי שנולד בירושלים. נולדנו בפשטות למציאות חיים נורמלית בעיר ירושלים המאוחדת. כמה יופי יש בטבעי, בפשוט ובמובן מאליו. וכמה סכנה.

סכנה ללב שגס בדגלי ישראל המרקדים בסמטאות העיר העתיקה, אך מקבל בהבנה דגלים זרים המונפים בהתרסה בבירת הנגב. סכנה לקבלה "כאין ברירה" התפרעויות על הר הבית, ואדישות לנוכח יהודים המבקשים לשאת תפילה על ההר ונעצרים. סכנה לשכחת החלום ולשקיעה בשגרה שסופה התנוונות וכיליון.

לא קל לאחוז בחלום ובמציאות בו בזמן. להסתובב בטבעיות ובחופשיות ברחובות העיר, בין חנויות בגדים לבתי קפה ולשווקים צבעוניים, אך לא לשכוח לרגע שזה לא מובן מאליו. שכל צעד שלנו הוא נבואה שמתגשמת, שכל פסיעה היא תפילת דורות שמתממשת.

בדיוק בשביל זה צריך יום אחד בשנה כדי לחגוג את החלום. יום ירושלים אחד בשנה, כדי להזכיר לנו שחייל וחיילת ישראלים בשערי העיר העתיקה הם לא מובן מאליו, שילדה וילד מנופפים בגאווה בדגל ישראל על רקע חומת העיר הם פלא מפעים לב.