אלף לילה ברהט: ביקור בעיר מוכת אלימות ופחד

כניסה למסגד ברהט. השייח' חאמד אבו דאעבס: "מי שמחזיק בליבו שנאה, הורס את כל המאמץ הדתי שלו" | צילום: דודו גרינשפן

ירי ברחוב ובבתי קפה ונערה בת 14 שנפצעה מכדור תועה הם רק חלק מהאירועים שמחרידים בשבועות האחרונים את רהט • לילה בעיר שבה משתוללת מלחמת חמולות מספק מפגש עם מציאות מדממת של היעדר משילות, שבה תושבים רבים חיים בפחד ומעדיפים את ראשי השבטים על מוסדות המדינה • "העולם מחולק ליונים ולניצים", אומר השייח' חאמד אבו דאעבס, מנהיג הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ואיש הדת החשוב בעיר, "ומספיקים שני ניצים כדי לקלקל למאה יונים" 

אלה היו אמורים להיות הימים השמחים ביותר של השנה עבור תושבי רהט. סוף צום הרמדאן, יום לפני "עיד אל־פיטר" - החג הגדול והמשפחתי שחותם את חודשי החום המפייחים בעיר הדרומית. המולה תזזיתית של קניות, הצטיידות בדברי מזון ובמתוקים וביקורים של חברים וקרובי משפחה או אצלם. 

אבל השנה הפכה אווירת החג בעיר למתוחה. הכבישים אמנם עמוסים במכוניות של תושבי העיר ושל רבים מתושבי הפזורה הבדואית, אולם החנויות והשווקים ריקים ופרצופים רבים מדי משדרים דאגה. בוחנים בחשש את העוברים ושבים.

הסיבה למתיחות ברחובות היישוב הבדואי הגדול בישראל, שרבים מתייחסים אליו כסוג של "אקס טריטוריה", נעוצה בסכסוך חמולות, שהפך מסדרה של קטטות ותגרות למלחמת כנופיות חמושה ברחובות העיר. בשבועות האחרונים ירו חמושים לעבר שני בתי קפה פופולריים בעיר ולעבר חנות מותגים.

במקרה אחר, בחילופי אש באמצע הרחוב בין שתי קבוצות חמושים, נפצעה מקליע תועה נערה בת 14, רימס אבו עלי, בזמן שהיתה בביתה והתכוננה לארוחה האחרונה לפני תחילת הצום. הירי נמשך כמה ימים, במשך שעות מדי יום, עד שאפילו ראש הממשלה נפתלי בנט נדרש להתייחס להתפרצות האלימה והכריז כי "דין רהט כדין תל אביב".

הביקור שלי ברהט, שבה נשארתי גם ללינת לילה, מתרחש פחות משבוע לאחר פרוץ העימותים. התחנה הראשונה שלי היא מטבחו המהביל של אחד הטבחים המוכרים ביותר בעיר, ומי שהתנדב לנסות להסביר לי את אווירת האנרכיה בחודש הרמדאן האחרון, שף סולטן אבו ג'רבוע.

"הגורם לאלימות הוא לא סוגיה דתית", הוא מדגיש, כשהוא מתייחס לפרסומים שלפיהם הסיבה לירי לעבר אחד מבתי הקפה היתה העסקה של מלצריות במקום.

"לקומץ האנשים שאחראי לאירועי הירי והקטטות יש כל מיני סיבות ותירוצים למה שהם עושים, אבל מה שמאפשר את זה הוא סכסוך בין שתי משפחות: משפחת אל־עוברה, שהם ותיקים ומכובדים, ומשפחת אל־בחירי, שהפכה בשנים האחרונות לאחד הכוחות העולים בעיר".

הוא מנהל ביד רמה את המסעדה שלו, שזכתה בלא מעט תעודות הצטיינות מטעם מוסדות קולינריים שונים בארץ ובעולם. יש עוד כמה שעות עד לצאת הצום, אבל אבו ג'רבוע ועובדיו כבר עמלים בתוך ענן הניחוחות של התבשילים, ובראשם ה"מנסף" - בשר הכבש המבושל ביוגורט ומוגש עם אורז או בורגול - המזוהה עם האוכלוסייה הבדואית יותר מכל, כדי להספיק לעמוד בהזמנות הרבות לקראת סעודת האיפטאר האחרונה בחודש הרמדאן.

העסק שלו, הוא מסביר, הוא תולדה של השינוי הגדול שעברה רהט בעשורים האחרונים. "הקִדמה לא פסחה גם עלינו, והרבה מאוד נשים החלו לצאת לעבוד. אז אם הבעל רוצה מדי יום תבשילים מסורתיים, יש לו לאן להתקשר ולהזמין", הוא מחייך.

אבל החיוך נמחק באחת כשאני מזכיר את אירועי הירי. "אחד הדברים שבולטים ברצף האירועים הזה הוא התחזקות הפוסקים המקומיים, השייח'ים והמנהיגים הבדואים הוותיקים, מול המשטרה ובתי המשפט", הוא אומר בדאגה, כשכוונתו היא שיותר ויותר מתושבי רהט והפזורה מעדיפים את מנהיגי השבטים שלהם כפותרי סכסוכים וכמקור הגנה מאשר את מוסדות המדינה.

"אני מאוד מכבד את ההנהגה שלנו, אבל יש פה שחיקה ביכולת של המדינה להבטיח שקט. כולנו מרגישים את ההשלכות של גל האלימות. הרבה אנשים שבאו מבחוץ הפסיקו להגיע, ולקוחות מהמגזר היהודי בכלל מדירים את רגליהם. צא פה לשוק ממול, ותראה מה יש לסוחרים להגיד".

"עייפות ופחד"

"זה אולי החג הכי עצוב שהיה לנו זה עשור", אומר חמודה עמאש, בעל חנות בגדים במתחם השוק. עמאש מוכר מותגי יוקרה שחביבים על הצעירים המקומיים, שמוכנים להוציא גם אלפי שקלים על בגדים ותסרוקות.

"התחושה הכללית היא של עייפות ופחד", הוא אומר. "המקומיים נשארים בבית, וזה משפיע על שאר תושבי הפזורה. הירי הזה פשוט הרס אותנו. תוסיף לזה שנתיים של קורונה ועליית מחירים - ואין לנו מושג איך נעבור את זה".

כרים אבו אלקיען, מוכר בחנות צעצועים, מבכה גם הוא את התנועה הדלילה בשוק. "הבדואים יכלו להיות הציבור הנאמן ביותר למדינה, אבל המדינה מזניחה את החברה הבדואית ואת רהט", הוא אומר. "פעם הגיוס לצה"ל בקרב בני העדה היה משמעותי הרבה יותר, היום הוא בצניחה חופשית. זו תוצאה של ההזנחה.

"האלימות הזו נובעת מהיעדר שיטור. עד שלא היה פה ירי, בכלל לא ראינו את המשטרה. אנחנו לא מרגישים מיוצגים בממשלה או במוסדות המדינה, וגם רע"מ ומנסור עבאס לא שינו את זה. כל עוד האנשים פה ירגישו שהמדינה לא רואה אותם יהיה פה בלאגן שיהרוס את החיים, בעיקר לנו".

"מרגישים את השלכות גל האלימות". השוק ברהט, צילום: דודו גרינשפן

תוך כדי הליכה בשוק אני פוגש את חליל אל־עמור, חבר מועצה לשעבר ומנכבדי העיר, שממתין בתור בחנות תבלינים. "המצב פה עדין ודורש מעורבות של כל הגורמים ביחד, בהידברות, כדי למנוע מהצעירים לקחת את החוק לידיים", הוא אומר, "אבל בכל מה שקשור למי שנוהג באלימות, המשטרה חייבת להיות נוכחת ונראית. חייבת להיות יד ברזל נגד כל מי שנוהג באלימות".

הדרישות לכוח שיטור גדול יותר ולהפעלת יד קשה נגד העבריינים חוזרות כמעט בכל שיחה עם תושבי העיר, אלא שהמציאות ברהט היא מורכבת, כמו גם היחסים בין האוכלוסייה לבין כחולי המדים.

לנגד עינינו ממש מתרחשת דוגמה מובהקת לכך, כשבצומת בעיר עומדת בשעת צהריים ניידת ובה שוטר ושוטרת שמחלקים דו"חות תנועה כדי למנוע השתוללות על הכבישים. נהג שקיבל דו"ח מחליט לא לקבל את רוע הגזירה ופוצח בוויכוח קולני עם השוטר שמולו. הוויכוח הופך לתגרה מתמשכת, ששואבת עוד ועוד תושבים, ובהם אחיו ובן דודו של הנהג הזועם.

העימות מידרדר לדחיפות ולתנועות ידיים, עד שעיתונאי מקומי מגיע למקום ומנסה לפשר בין הניצים. הוא מצליח לשלוח איש־ֿאיש לביתו ולהרגיע גם את השוטר, שמצא עצמו לבד מול עשרות מתושבי השכונה.

"לחלק דו"חות בערב החג? איזה מין רעיון זה?" מתלונן באוזניי העיתונאי לאחר שהצדדים התפזרו. "ברור שזה יעורר פה מהומה".

אם התושבים פה דורשים אכיפה משטרתית אמיתית וזה מה שקורה כשתושב רהט מקבל דו"ח תנועה, אני תוהה בקול רם, מה יקרה כשיבואו להחרים נשק בלתי חוקי?

לשנינו ברור כי התשובה על כך מורכבת, אבל העיתונאי סבור שגם אם תהיה התנגדות לאיסוף נשק ולטיפול בכנופיות, רוב התושבים יתייצבו לצד רשויות החוק, בעיקר בגלל הסבל שנגרם להם מהאלימות.

ויכוח על דו"ח מידרדר לדחיפות ולתנועות ידיים. צעירים ברהט ליד ניידת של משטרת התנועה, צילום: דודו גרינשפן

השעות לצאת הצום הולכות וחולפות, ואנחנו ממהרים לפגישה עם מחמוד אלעמור, ראש החברה הכלכלית של רהט, שמארח אותנו במשרדו כשהוא נשען על מפה גדולה של העיר.

אלעמור, שסבור שבעיית האלימות קשורה ישירות למצב הכלכלי של התושבים, מראה לנו במרץ את אזורי התעשייה שמתכננת החברה - חגורת תעשייה ולוגיסטיקה ממזרח לעיר, שתוכל להעסיק עשרות אלפי תושבים וכוללת אפילו אזור היי־טק.

"הרעיון הוא שעד שנת 2040 תוכל העיר לספק לכל מי שרוצה עבודות שיאפשרו לפרנס משפחה בכבוד", הוא מספר בעיניים בורקות. "אם נוכל לספק משרות איכותיות לשני המפרנסים, כלומר גם לגבר וגם לאישה, נרים את העיר מהעוני, והבעיה העיקרית תיפתר". 

למרות האופטימיות, גם הוא מתקשה להתעלם מהנזק שגורם גל האלימות. "אירועי הרמדאן ספגו מכה אנושה בגלל הירי", הוא מודה בתסכול. "היו לנו יותר מאלף ביטולי סיורים, וגם לפסטיבל המתוקים שערכנו בעיר הגיעו הרבה פחות אנשים מהמצופה. ההשפעה של מקרים כאלו היא לא פרופורציונלית למתרחש. הנזק שלהם משפיע לרעה על התיירות שלנו, לפעמים אפילו חודשים קדימה".

רהט היא אחד היישובים המוסלמיים האדוקים בישראל, וקשה להבין את האלימות שפקדה אותה בלי לשאול מה תפקידם של אנשי הדת בפתרון המצב הסבוך.

במסגד נור שבשכונת אל־עוברה במרכז העיר אני פוגש את השייח' חאמד אבו דאעבס, מנהיג הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ואיש הדת החשוב ברהט. אנחנו מדברים בתום דרשה ארוכה שנשא בפני המאמינים במסגד על החג המתקרב ומשמעותו, ואני מנסה לאתגר אותו בשאלה כיצד חודש הרמדאן - חודש של צדקה, תפילה והתקרבות לאל - הפך לחודש שבו מזנק מספר מקרי האלימות במגזר הערבי.

"לצערי, אנשים רבים טובים מאוד בעשיית המצוות של הידיים והראש, אבל חלשים מאוד במצוות של הלב", הוא מסביר. "הם צמים ומגיעים למסגד להתפלל, אבל נותנים לקנאה, למחשבות קיצוניות ולשנאה להרוס את העבודה הרוחנית שלהם.

"אני תמיד אומר למתפללים שמגיעים לדרשות שלי שהעולם הזה כל כך קטן ביקום של הבורא, שהחיים הללו הם רק נדבך קטן בקיום שלנו, שאסור לבזבז אותם על שנאה. מי שמחזיק בליבו שנאה, הורס את כל המאמץ הדתי שלו".

אלא שמהר מאוד גולשים דבריו של אבו דאעבס מהאישי והאמוני - אל הפוליטי. "זה מצער ונורא שיש מי שהופך את החודש הזה לתקופה של לאומנות וקיצוניות", הוא אומר. "העולם הזה, ופה בישראל זה מורגש היטב, מחולק ליונים ולניצים - ומספיקים שני ניצים כדי לקלקל למאה יונים.

"אנשים של פשרה וקבלת האחר, כמו מנסור עבאס, מותקפים על ידי ניצים מהחברה הערבית ומהחברה היהודית ופתאום ניתן לחשוב שכל הציבור, משני הצדדים, מתנגד לפשרה. זה לא המצב - הרוב הדומם דווקא מעוניין בשילוב ובפשרות".

מלבד ההתייצבות הפוליטית מאחורי עבאס, ניכר כי איש הדת מודאג מכוחות נוספים שבוחשים בהתרחשות ברהט. דבריו מכוונים ברמיזה לעלייה בהיענות הציבור להטפה קיצונית באינטרנט, שמקורה בכל מיני ארגונים אסלאמיסטיים ומשפיעה בעיקר על צעירים.

נוסף על כך, ייתכן כי אבו דאעבס מתוסכל גם מהתחזקותם של מנהיגי החמולות. הציבור הבדואי אמנם מכבד את דברי אנשי הדת ומקפיד להגיע למסגד, אך נדמה כי המילה האחרונה שייכת לשייח'ים, שלהם אינטרסים שונים מאלה של התנועה האסלאמית.

"לעזור לעצמנו"

בתוך הנסיבות המורכבות של רהט, מי שמצליח לספק את התשקיף האופטימי ביותר הוא גם זה שאמון במידה רבה על דור העתיד של העיר.

מדובר בפואד זיאדנה, עובד החברה למתנס"ים ומנהל המתנ"ס העירוני, אחד הגופים הבודדים ברהט שפועלים לרווחתם של ילדים ובני נוער והפך בשנים האחרונות לא רק לבית לחוגים, אלא לעמוד תווך של חיי קהילה, בעיר שבה הדגש על המשפחה והשבט קריטי כל כך.

"יש בעיר הזו פוטנציאל כל כך גדול, שאנחנו אפילו לא קרובים להתחיל לממש", הוא אומר לא בצער אלא בתקווה, בעיניים בורקות ובחיוך ביישני.

"אנחנו פועלים עם ילדים ונוער במסגרת חוגים, מספקים תכנים והעשרות למערכת החינוך ועובדים עם נוער בסיכון ונוער עם צרכים מיוחדים. השנה התחלנו אפילו להפעיל תוכנית גם לבני הגיל השלישי.

"אי אפשר כל הזמן רק לבקש עזרה מבחוץ או להתלונן שצריך לעשות עוד. ברור שצריך, אבל אנחנו צריכים לעזור לעצמנו ולרתום את כל היכולות שלנו.

"תחום החינוך הבלתי פורמלי יכול לעשות כל כך הרבה עבור ילדים ובני נוער, לתת להם ארגז כלים וכישורים שיכינו אותם לעתיד".

זיאדנה מתעקש שגם בתקופה הקשה שעוברת על העיר, המתנ"ס משמש גורם מקרב ומאחד. סוג של מוצא עבור מי שסירבו להישאר בבתיהם ולגלות אדישות.

"במהלך חודש הרמדאן קיימנו אירוע אפיית עוגיות עבור משפחות נזקקים, שאליו הגיעו מאות נשים למרות החשש והמצב. בשבוע שעבר קיימנו אירוע רמדאן עבור הילדים.

"חששנו שאף אחד לא יבוא בגלל התקריות, אבל יותר מאלף ילדים השתתפו וזה הבהיר לנו כמה אנשים בעיר הזו צמאים לפעילויות חברתיות. חשוב לי שילד מרהט יכיר ילדים מתל אביב, אבל באותה מידה חשוב שיכיר ילדים אחרים מרהט".

אפוף בעננת האופטימיות של המתנ"ס, אני יוצא לערב של רהט, שמתחיל להתמלא באווירה חגיגית. כולם ממהרים לבתים, לבלות את החג עם המשפחות, והאווירה נרגעת במקצת והופכת למכילה ולידידותית יותר.

תושבי העיר מתייצבים בחנויות עד הרגע האחרון ממש, משלימים חוסרים לקראת הארוחה. חלקם עוצרים עם רכבם ומזמינים אותי לסעודה, עדות למורשת המוכרת כל כך של האירוח הבדואי.

כשהמואזין קורא סוף־סוף את הקריאה האחרונה לצאת הצום, משתרר בעיר שקט מוחלט. כולם מתרכזים בארוחת החג, בפעם האחרונה השנה. תחושת ההקלה הולכת וגוברת ככל שנוקפות הדקות, כשאני יושב וסועד את ליבי עם כמה מחבריי החדשים במרכז העיר.

"איזה שקט", אני ממלמל בין ביס לביס, והחברים צוחקים וממהרים להשיב, "כן, אבל זה יימשך רבע שעה בלבד, עוד מעט תתחיל ההמולה".

"יד ברזל". חליל אל־עמור, צילום: דודו גרינשפן

אכן, מייד לאחר שארוחות שבירת הצום מסתיימות, ממהרים התושבים, ברכב וברגל, לצאת לרחובות העיר. הגברים הצעירים צופים במשחק כדורגל ומעשנים נרגילה באחד מבתי הקפה המקומיים. בבית קפה כזה, שהיה במוקד אחד מאירועי הירי האחרונים, אני פוגש את עורך הדין טלאל אל־עוברה, הבעלים.

"אתה יכול להבין איזה שבועיים קשים היו לנו", הוא מתאר לי את הנזק הכבד שנגרם למקום, אבל טוען שהוא דווקא מרוצה מתגובת המשטרה. "הרגשתי שהם לוקחים את האירועים ברצינות. הם הפגינו נוכחות, והגעת המפכ"ל לרהט שלחה את המסר הנכון. אם המשטרה היתה מראה נוכחות כזו בשגרה, המצב פה היה שונה לגמרי".

לצד אל־עוברה יושבת חבורת צעירים עם נרגילה. כשאני שואל אם הם לא מפחדים לשבת בבית קפה שבו התרחש אירוע ירי, הם צוחקים.

"אנחנו בדואים ורגילים לא לפחד", עונה הילאל, אחד הצעירים. "הנכבדים רוצים להביא לפה את המשטרה, אבל באמת שהכל בסדר, התקשורת פשוט ניפחה את הכל".

את הלילה העברתי באירוח בדואי אצל פאטמה, תושבת העיר שמארחת בביתה, מאהל בדואי גדול, ומשתפת את אורחיה בפולקלור הבדואי ובמנהגים העתיקים של תושבי המדבר. "למדתי אפילו תיאטרון, כדי להסביר טוב יותר לקבוצות של ילדים קטנים", היא אומרת, בשעה שהיא מראה לי בגאווה את המתחם. כשאני הולך לישון, בידיעה שאני כנראה התייר היהודי היחיד שנוטה ללון ברהט, אני מקווה לחלום על ימים לא רחוקים, שבהם תיירים כמוני יהיו נפוצים בהרבה.

בין עברית לערבית

בבוקר, רגע לפני הפרידה מהעיר, אני יוצא לסיבוב נוסף ברחוב ומשפחה צעירה בחנות צעצועים לוכדת את עיני. האם בוחרת ביחד עם ילדיה מתנות לחג. הם בוחנים את מדף הספרים לילדים, ואני מבחין שכמעט כל הספרים שם כתובים בעברית.

קשה לא לחשוב עד כמה שגורה השפה העברית בחיי היומיום של תושבי רהט, וכמה שגוי להתייחס אל העיר ותושביה כאל "אקס טריטוריה" או כאל "מדינה בתוך מדינה". רהט היא אמנם נקודת קצה של הישראליות, אך גם ככזו היא לא פחות חלק ממנה - ומשקפת בעיות שקיימות גם בהמון מקומות אחרים בישראל.

היכולת להכיל, לטפח ולמשוך לתוך המרכז החברתי גם את הקצוות היא אחד המבחנים שעליהם יקומו וייפלו החיים של כולנו. עלינו לשאול את עצמנו בכנות לא רק עד כמה אנו כחברה וכמדינה מצליחים בכך, אלא עד כמה אנחנו בכלל מנסים. 

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi