הפלישה הרוסית לאוקראינה מארגנת מחדש ובמהירות את המפה הבינלאומית. המערב התגבש להשית על פוטין ומדינתו עיצומים קשים, חריפים בהרבה ממה שהנשיא הרוסי ואפילו המערב עצמו דמיינו. גם מרוץ חימוש חדש נפתח באירופה, עם השקעת עתק של גרמניה בכוחה הצבאי, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.
אך בשעה שאמריקה ואירופה שילבו ידיים, באסיה גוררים רגליים. סין בוודאי מסתייגת מאמריקה ובנות בריתה. אבל אפילו הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, רחוקה מליישר קו עם המערב. כך נוהגות גם המדינות המרכזיות במזרח התיכון, ביניהן האמירויות, סעודיה וישראל.
ארה"ב צריכה לשאול את עצמה מדוע מדינות רבות ומרכזיות כל כך לא מתייצבות לצידה בשעה של מבחן. התשובה המובנת מאליה במזרח התיכון - איראן - כאילו לא מצליחה לחצות את האוקיינוסים, ולהגיע לאמריקה. זה לפחות הרושם העולה מהתקשורת האמריקנית וגם מהתבטאויות מנהיגיה.
בשביל אמריקה, איראן היא עניין קטן. לכן מבחינת ביידן, אפשר כנראה בחזית הזו לוותר, ולהתרכז בעיקר שהן רוסיה וסין. אך עבור אסיה, ובפרט עבור המזרח התיכון שאמריקה זקוקה לו עכשיו, איראן היא העניין המרכזי. הכל נסוב סביבה. האמריקנים, אפילו חלק מהרפובליקנים, מאוכזבים מעמדות ישראל ושכנותיה בנוגע לרוסיה. הם לא מבינים שכאן באזור משקשקים קודם כל מאיראן, ולא מבינים את האגרסיביות שלה ארה"ב מכילה?
לתושבי ג'דה, אירביל, דובאי ותל אביב אין הסבר מדוע הפלישה הרוסית מצדיקה ענישה קשה של אמריקה ובנותיה, אך התקפות לא פחות אלימות של איראן עליהם נענות במחוות, בתמורות ובריצוי?
איראן נוגסת בשטחי שכנותיה לא פחות שנים, ולא פחות באלימות מאשר פוטין. היא כבשה והרסה את תימן ולבנון. היא מתערבת ופועלת צבאית בעיראק וסוריה, ומתקיפה בטילים ובנחילי מל"טים את סעודיה, האמירויות ובחריין, וגם את אמריקה עצמה. וכמובן, איראן נערכת למלחמת גוג ומגוג נגד ישראל, מסוריה, לבנון, עזה ותימן גם יחד.
האם לדעת האמריקנים הפצצות האמריקניות פחות כואבות מאלה הרוסיות? מדוע אפוא המענה להן הוא תשלום של חצי מיליארד דולר על ידי בריטניה, ושרשרת מחוות מדהימות מצד ארה"ב, בכלל זה הוצאת החותי'ם ומשמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור, הסכם גרעין נוראי שיקצר לאיראן את הדרך לפצצה, והזרמת מאות מיליארדי דולרים לאיראנים, שיזינו את מכונת ההרג שלה? או בתמצית, מדוע רוסיה נענשת על תוקפנותה, בעוד איראן מתוגמלת עליה.
לרקוד טנגו עם פוטין ושי
הפער הבלתי נתפס הזה בגישה האמריקנית הוא שגורם למדינות המזרח התיכון לתפוס מרחק. הן לא בטוחות באמינותה של וושינגטון. ולא רק במזה"ת. פרשן בלומברג-הודו, מיהיר שארמה, ניסח היטב את הדברים מנקודת מבטה של ארצו: "בהודו לא מאמינים עד כמה הדיבורים של המערב על סנקציות יכולים להיראות צבועים. ארה"ב בילתה את רוב העשור האחרון בניסיון לשכנע את הודו לא לקנות נפט איראני, רק כדי לנסות להחזיר את המשלוחים האיראניים לשוק ברגע שהפוקוס עבר לרוסיה".
התהיות האלה אינן רק מוסריות. הן בעיקר אסטרטגיות. עולם חדש הולך ומסתדר במהירות, ובוושינגטון לא קוראים את המפה. ביידן מתקטנן עם יורש העצר של סעודיה, מוחמד בן סלמאן, על רצח חשוקג'י, אבל מפייס את איראן שניסתה לרצוח את שגריר סעודיה בוושינגטון. יש היגיון בגישה הזו? כך שכדי לשמר את מדינות המפרץ בצידה, ארה"ב, צריכה לעדכן במהירות את מדיניות החוץ שלה, והצעד הראשון הוא הרחקת איראן. זו הנקודה הארכימדית.
רק חזית קשוחה מול איראן תעביר למוחמד בן סלמאן ולמוחמד בן זאיד, את המסר שאמריקה לצידן. אם ביידן יעשה זאת, השליטים הערביים יענו לטלפונים שלו ויסכימו להגביר את ייצור הנפט, מה שיקטין את הפגיעה בכלכלה האמריקנית, יקל על ביידן לבודד את רוסיה ואת סין, וייצב גוש מערבי חזק.
מאידך, אם ביידן ימשיך להחרים את יורש העצר הסעודי, הוא יקבל אותו רוקד טנגו עם פוטין ועם שִי גם יחד. ואם ימשיך להבליג על ההתקפות האיראניות נגד מתקני האנרגיה של האמירויות, יורש העצר, מוחמד בן זאיד, יארח בארמונו לא רק את אסד, אלא גם את פוטין עצמו. האם לכך ארה"ב רוצה להגיע?
לשחק את משחק האינטרסים
בשנות מלחמה קרה, הנשיאים האמריקניים משתי המפלגות, ידעו לשחק היטב את משחק האינטרסים. המשטרים של סעודיה, בחריין או האמירויות, לא היו אז פחות דיקטטוריים אך אמריקה ידעה לשמור אותם בחיקה.
אל מול הסדר הבינלאומי החדש, ולנוכח ההשלכות העצומות על כלכלת העולם ויחסי הכוחות בו, ממשל ביידן חייב לשחק את המשחק הנכון. קירוב מדינות אסיה, בכללן דיקטטורות המזה"ת, חיוני לשרידותו והתפתחותו של העולם החופשי.
וברור שיש במשפט האחרון סתירה פנימית, שהרי דיקטטורה אינה מדינה חופשית. אך אם ארה"ב תמשיך בהתחפרות הנוכחית, מדינות אלה יחברו בסופו של דבר לסין ורוסיה, ולכל הפחות לא יהיו בצידה של אמריקה, כפי שהן למעשה נוהגות כרגע. לכן, לממשל אין מנוס אלא לאפס את המדיניות, ולקרב את מי שרוצים בקרבתו, גם אם אינו מושלם. פוליטיקה היא כידוע בחירה בין חלופות ולפעמים הן חלופות אכזריות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו