אם לשפוט על פי הרמזים ששחרר אתמול ראש הממשלה נפתלי בנט - אזי גם הוא לא מאמין שמאמצי התיווך שלו יישאו פרי. אך גם אם ייכשל המהלך, אין בכך כדי להפחית את הצידוק לו.
היהדות תרמה לעולם את ערך קדושת האדם, זה רק מתבקש כי ראש הממשלה של מדינת היהודים יעשה ככל שלאל ידו כדי להציל נפשות. וכן, גם בשבת הוא מחויב לעשות זאת. על פי ההלכה, אפילו במקרה "ספק פיקוח נפש" לא רק שמותר לחלל שבת, אלא שמצווה לעשות זאת.
בנט ועמו איש הציבור שמכיר את פוטין הכי טוב במערב - זאב אלקין, הגיעו לפגישה עם הנשיא הרוסי בזכות המעמד שקנה למדינת ישראל רה"מ הקודם בנימין נתניהו. ביבי שיחק במגרש של הגדולים, הפגין יכולות ניווט מרשימות במים המדיניים ולא היה פראייר בכל הנוגע להפעלת כוח כשנדרש.
בפרט, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין העריך וכיבד את נתניהו. היה להם שפה משותפת, אינטרסים צולבים ומבט דומה על מלחמת העולם השנייה. אך שלא יובן לא נכון, לא היו אלה רק העיניים היפות של נתניהו, אלא גם המסר המשתמע שהביא איתו לכל הפגישות. פוטין הבין שישראל תפעל בסוריה גם בלי הסכמה רוסית, כלומר שמנגנון התיאום עם ישראל חיוני גם לו. ככה זה, חזקים מכבדים את החזק.
בנט, ייאמר לזכותו, המשיך את מרוץ הלפיד. היה לו קליק עם הנשיא הרוסי, אוהב היהודים. לא במקרה פוטין שוחח דווקא עם בנט מספר פעמים בימים האחרונים וקיבל אותו לפגישה בקרמלין, בעיצומה של המלחמה.
אל מערכת היחסים הזו יש לצרף מרכיב - עולי רוסיה. פוטין חש אחריות לאזרחיו לשעבר החיים בישראל. הוא הדין לזלנסקי, יהודי שיש לו חברים בישראל, ושגם מאות אלפים מבני ארצו הפכו לישראלים.
כתוצאה משלל הסיבות האלה, ישראל נוקטת גישה מיוחדת כלפי המלחמה. עמדתה המוצהרת ומעשיה ההומניטריים ברורים – אנחנו עם אוקראינה. מאידך, בכל היבט אחר, ישראל מכבדת את רוסיה ונמנעת מפעולות ישירות נגדה. ליבה במערב אך היא בסוף המזרח.
הרקע הזה, הוא שהפך את ישראל למי שיש לה יכולת לתווך בין הניצים. על ידי שניהם היא נתפסת כיחסית ניטרלית. כמעט שוויץ של המזרח התיכון.
האם זה אומר שרה"מ בנט יצליח? התשובה כרגע מסתמנת כשלילית. אך אי הצלחה בפעם הראשונה, כפי שבנט אוהב לספר על ימיו בהיי טק, אינה סיבה שלא לנסות שוב.
בניגוד לקודמו בתפקיד בנט הוא גם אחד שמוכן לקחת סיכונים -הקריירה הפוליטית המטורללת שלו מדברת בעד עצמה. לטובת העולם כולו, והעם היהודי בתוכו, ההסתכנות במקרה זה, שווה כל מאמץ.
