בסופו של דבר, ההחלטה בידיו של פוטין בלבד

בשעה שכל מהדורות החדשות ברחבי העולם נפתחות בניחושים מעוררי פלצות - אם ומתי רוסיה תפלוש לאוקראינה - קשה שלא לחשוב בסימפטיה על אזרחי המדינה המאוימת. כ־40 מיליון תושבי אוקראינה, בהם לא מעט יהודים, מצויים בימים אלה על לא עוול בכפם בין פטיש הדורסנות הרוסית לסדן ההססנות של המערב. המתח האכזרי שבו הם חיים מציב אותם בפני דילמות לא פשוטות: לברוח, או לפחות להבריח את המשפחה לחו"ל כל עוד הדבר אפשרי, או להילחם על הריבונות של ארצם ועל כבודם כעם, כאשר יחסי הכוחות בפירוש לא נוטים לטובתם.

ההתנהלות של בני בריתם המערביים, וארה"ב של ביידן בראשם, בוודאי לא מוסיפה רוח למפרשי הספינה האוקראינית. כל הצעדים האחרונים של מנהיגי מדינות המערב לא מסייעים למדינה הנתונה בצרה, ולפעמים נוצר הרושם שהם רק מחמירים את מצבה. כאשר ראשי ארה"ב, צרפת, בריטניה וגרמניה מודיעים מראש שארסנל התגובה שלהם מצטמצם לסנקציות כלכליות פושרות, ממהרים לפנות את אנשיהם מאוקראינה, ואף משחררים מעל גלי האתר את תסריטי האימים של התרסקות הצבא האוקראיני ונפילתה של קייב ביומיים, הם רק מפתים את הרוסים להיכנס להרפתקה הצבאית, במקום לרסן ולהרתיע אותם.

השיח בין המערב לרוסיה יותר ויותר מזכיר דיאלוג של חירשים. ביידן יוצא בהצהרות שנראות בעיניו לוחמניות, אבל כאשר ברור לכולם שאין מאחוריהן ממש, במוסקבה הן מתפרשות כהודאה של האמריקנים בחוסר האונים שלהם. כשבקרמלין מנתחים את המצב, מבינים שם שאיש לא יכול לעצור אותם. בוודאי לא הדייר הנוכחי של החדר הסגלגל.

אף שכולם מתנהלים כאילו התקיפה הרוסית היא עניין מוגמר, צריכים להכיר בכך שהחלטות מן הסוג הזה מתקבלות במדינה כמו רוסיה בראשו של אדם אחד, ומשום כך אין לדעת איזו מסקנה תתגבש בסופו של דבר אצל ולדימיר פוטין. עם זאת, פרדוקסלי ככל שזה יישמע, הוא כבר יכול לרשום לעצמו כמה הישגי ביניים. הנידוי הדיפלומטי של רוסיה, אשר החל בעקבות פלישתה הקודמת לאוקראינה בשנת 2014 וסיפוח חצי האי קרים, נשבר - ולא משום שהתמתנה והודתה בטעות, אלא דווקא משום שגמרה אומר להתנהג ביתר תקיפות ולהגביר את רמת האיומים. הרכבת האווירית של מנהיגי המערב, שבאו לקרמלין בזה אחר זה, או לכל הפחות התקשרו למוסקבה כדי לרצות ולשכנע את פוטין שלא לממש את האיום, שכנעה אותו כנראה בתובנה הפוכה: הכוחנות משתלמת. הנה הוא מציב את האיום החם בפלישה למדינה שכנה, והופך למנהיג המשפיע שכולם מחכים למוצא פיו. 

גם את זהות המפסיד עד כה, לפני שהתותחים ידברו (או שמא יוחזרו לבסיסים בלי לדבר), לא קשה לקבוע. מחנה המדינות הדמוקרטיות בהנהגת ביידן ועמיתיו ג'ונסון, מקרון ושולץ מצטייר שוב כחלש, לא החלטי ולא מסוגל להשפיע. את החולשה שלו רואים גם מטהרן, ומסיקים מסקנות. יש לקוות שרואים אותה גם מירושלים, ונערכים בהתאם.