החורף מאחר השנה להגיע לחוף המזרחי. כבר תחילת דצמבר, בעוד שלושה שבועות חג המולד, ואין שלג באופק. זה לא מונע, כמובן, מוושינגטון להתקשט לקראת החג: עם כל הכבוד להתחממות הגלובלית, מסורת היא מסורת.
גם הבית הלבן לבש חג. החלונות מקושטים כולם, ועץ האשוח הלאומי כבר ניצב במלוא הדרו. המצב בתוך החדרים קודר, מן הסתם, בהרבה. הווריאנט החדש של הקורונה מטריד מאוד את הממשל, שכבר החליט על הגבלות נוספות (בדיקה שלילית מ־24 השעות האחרונות לנכנסים למדינה, במקום 72 שעות עד כה). זה משפיע על מצב הרוח הכללי, שאינו בשיאו ממילא לנוכח השפל בהערכת הציבור את תפקודו של הנשיא.
הישראלים שיגיעו השבוע לוושינגטון - ויהיו שניים בכירים כאלה: שר הביטחון בני גנץ וראש המוסד דדי ברנע - ימצאו ממשל עם מעט מאוד קשב לעניינים שלנו. הזירה הפנימית מוקדשת, כאמור, לקורונה וגם למקרי הטבח האחרונים בבתי הספר, שמעלים כתמיד את האפשרות להגביל את מכירת כלי הנשק, והזירה החיצונית מתמקדת ברוסיה ובדיווחים על ההכנות שהיא עורכת לפלוש לאוקראינה. בניסיון לחשוף שיניים ולהרתיע, הזהיר הממשל כי למהלך כזה יהיו השלכות מרחיקות לכת; עיון מהיר במדיניות הפעלת הכוח של ארה"ב מאז נכנס הנשיא ביידן לתפקידו מעלה שלרוסים אין מה לדאוג: הדבר האחרון שהממשל הנוכחי רוצה זה עימותים.
ישראל, לעומת זאת, צריכה להיות מודאגת מאוד. הממשל אומר אמנם שאיראן "לא רצינית" במו"מ שהיא מנהלת על חזרה להסכם הגרעין ואם השיחות ייכשלו "יש אופציות נוספות", אבל זה נשמע כמו איום חסר תוכן: בדיוק כמו אלה שנשמעו בשבוע החולף בירושלים לגבי תקיפה אפשרית של מתקני הגרעין. בוושינגטון אמנם תהו מה פשר הלהגת שאחזה בדרג המדיני־ביטחוני הבכיר בישראל, אבל קשה לומר שמישהו באמת התרגש. גם בממשל מבינים שישראל תמרנה את עצמה לסיטואציה מאוד בעייתית, שהותירה לה מעט קלפים טובים ביד.
המאמץ הישראלי הנוכחי ממוקד בניסיון להשפיע על ההסכם, שכאמור עוד רחוק מהישג יד. הממשל להוט להגיע אליו כדי להסיר את העניין האיראני מהפרק ולהתפנות לסין (ולרוסיה), והאיראנים מזהים זאת ומקשיחים עמדות. מבחינתם - ובשונה מהאמריקנים - חזרה להסכם כעת היא אופציה, לא אובססיה. הם למדו לחיות תחת הסנקציות וניצלו את הזמן להתקדמות מרשימה בפרויקט הגרעין ובעניינים אסטרטגיים אחרים, בדגש על ייצור והפצה סדרתיים של טילים וכלי טיס מדויקים על שלל סוגיהם.
במצב הדברים הזה, עלולה וושינגטון להסכים לרע מכל: הסכם חלקי (less for less), שיכלול הסרה של חלק מהסנקציות על איראן בתמורה להקפאת העשרת האורניום. ישראל מנסה להילחם באופציה הזאת בכל הכוח, אולם הקשב שהיא זוכה אליו בוושינגטון הוא חלקי; בעוד הממסד הביטחוני רואה איתה עין בעין את הסכנה האיראנית, ההנהגה הפוליטית - שהסמן הקיצוני והבעייתי שלה הוא שר החוץ בלינקן - רואה את איראן בצבעים ורודים בהרבה.
"לא ניפול מהכיסא אם נגלה שמתקיימות שיחות ישירות, סודיות, בין וושינגטון לטהרן", אמר בסופ"ש פקיד ישראלי בכיר, וצדק. כך נהג גם ממשל אובאמה ערב ההסכם הקודם, כאשר הסתיר מישראל את השיחות שקיים אז עם האיראנים בעומאן.
ישראל צריכה לדרוש מארה"ב לכל הפחות שקיפות, וגם תשובות ברורות: אם יהיה הסכם, מה הם שואפים שהוא יכלול, ואם לא - מה יקרה. האם סנקציות נוספות עומדות על הפרק, והאם האמריקנים מוכנים בכלל לשקול להחזיר לשולחן את האופציה הצבאית. כמו שהדברים נראים כרגע מוושינגטון התשובה לכך שלילית, מה שמחייב את ישראל להחליט בעצמה על האסטרטגיה העתידית שלה מול הגרעין האיראני, ועל דרכי הפעולה לממש אותה. הדרך לעשות את זה היא בחדרים סגורים, ולא בהצהרות וכותרות בתקשורת, שבעיקר מבטאות מצוקה. כתמיד, מי שרוצה לירות, עדיף לו שיירה ולא ידבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו