החומרים שמהם עשוי האוסלו הבא

דווקא בשבוע החלומי ביותר שיכלו להעלות על הדעת, אחריהעברת התקציבואוויר הפסגות המדיני בגלזגו, הצליחו להכניס את עצמם ששת חברי ימינה לשרשרת מביכה של תקלות תקשורתיות.

חבר כנסת פינטו כינתה את ח"כ שיקלי "וירוס", ואביר קארה נחלץ לעזור והסביר שווירוס "זה גם דבר חיובי"; השרה איילת שקד צייצה שטות על "פייק אסון הקורונה", נאלצה למחוק והסתבכה בתירוצים; ואילו בנט, ראש הממשלה, הובך בעוד ביקור מדיני מאחורי גבו: הפעם נסע יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, לפגישה עםמלך ירדן.עבודת הקואליציה שותקה, ולמחרת בבוקר בישרו עיתוני ירדן על ביקור חשוב לחיזוק הסולידריות עם העם הפלשתיני.

זה רק מבחר מהפנינים שסיפקה מפלגת השלטון השבוע - ומעל לכולן בלטה פרשת התקיפה של יו"ר הקואליציה, עידית סילמן. ייאמר מייד וללא כל הסתייגות: יש להתייחס בחומרה לכל תקיפה של נבחר ציבור בישראל. אף אחד לא מקל ראש באירועים שסילמן מעידה עליהם. אבל מותר גם להטיל ספק, או לכל הפחות לתמוה, כשלא מספקים עובדות או כשמשנים גרסאות.

הקונספציה קרסה

והסיבה לתמיהה אינה אישית: היא נובעת מכך שהסיפור כולו משמש לא רק להזהיר מפני אווירה של הסתה וסכנת אלימות, אלא בעיקר כדי להטיל דופי בכל מתנגדי הממשלה. בממשלת השינוי, כל אופוזיציה היא "אופוזיציה למדינה". כל ניסיון אלמנטרי להפיל את הממשלה דרך התקציב - מוצג כמזימה לדרדר את ישראל לכאוס. כל מחאה היא "הסתה" ו"גועל נפש", וכל ביקורת על נפוטיזם ומינוי מקורבים היא "מתקפה פרועה".

הקואליציה יצאה למלחמה נגד מבקריה ומסמנת כל התנגדות לה כחתירה תחת הדמוקרטיה עצמה. זו אווירה שהמחנה הלאומי מעדיף לשכוח, אבל היא חוזרת בגדול, הפעם בהובלה של אנשי המחנה הלאומי לשעבר, כשאת הטון מכתיבים בנט ושקד. הם מבינים שהציבור, בעיקר הימני, פשוט לא איתם. הם מבינים שהקונספציה שלהם קרסה.

ב"קונספציה" הכוונה היא להנחה שהימין בסוף יסלח לימינה על הונאת הבחירות, ייגמל מנתניהו ויקבל את בנט, שקד, סער, אלקין וליברמן כשכבת ההנהגה הלגיטימית, הרעננה והעתידית של המחנה הלאומי. זה פחות קורה. המפגשים המתוקשרים של בנט עם מנהיגי העולם לא גורמים לימנים להתרווח בגאווה ולהגיד: "הוא משלנו, הבנט הזה".

ההכרזות על היישובים החדשים בנגב ובגולן לא מרשימות את אנשי המחנה הלאומי, כי הם יודעים שלפני הכל - שרת הפנים תאשר לפיראטים חיבור לחשמל ותכיר ביישובים הבדואיים הלא מוכרים בנגב. האנטי־חרדיוּת הבוטה של ליברמן לא מתקבלת יפה אצל שוחרי הברית ליכוד־חרדים, והחוקים הפרסונליים שמוביל סער פוגעים במצפון ובחופש הבחירה של יותר ממיליון אזרחים.

כך יושבים אדריכלי ממשלת־פירוק־המחנה־הלאומי ורואים כיצד הם ומפלגותיהם שוקעים בסקרים אל מתחת לאחוז החסימה - בעוד הליכוד בהנהגת נתניהו נוסקת ל־35 ואפילו ל־36 מנדטים.

אבל זה רק חלק מהקונספציה: בגוש השינוי האמינו שאת מה שלא יעשו צילומי הסלפי וציוצי ה"באנו לעבוד" - יעשה משפט נתניהו. שהדיווחים השוטפים ממנו יביכו עוד ועוד את נתניהו, את מקורביו, את תומכיו. אבל גם זה לא קורה.

נכון, תתקשו למצוא סיקור שוטף ונטול פניות של המשפט בתקשורת הזרם המרכזי, אבל הרשתות החברתיות גועשות. הנעשה בין כותלי בית המשפט המחוזי בירושלים חושף תמונה מבהילה: העדים שהביאה התביעה כדי לבסס את היסודות של האישום התקדימי בתיק 4000 לא מספקים בינתיים את הסחורה. רחוק מכך. בזה אחרי זה מתבררים האדנים הרעועים שעליהם ביססה התביעה את כתב האישום החריג הזה, שזעזע את יסודות הארץ.

בשבוע הבא צפוי להעיד עד המדינה ניר חפץ. הפעם יספק העד את הסחורה, מבטיחים נציגי התביעה בתדרוכים לכתבים המודאגים. האומנם? על פי הפרסומים עד כה, בחקירותיו במשטרה הפתיע ניר חפץ את חוקריו כששלל את הטענות שהעלו בפניו נגד נתניהו. על פי פרסומים אחרונים, אולי מונע מתחושת נקם, הוא החריף את הטון נגד נתניהו במסגרת הפגישות שנערכו עימו בפרקליטות.

רק מהלך מדיני

על הבעייתיות שבהשלמת חקירה במשרדי התביעה תוך כדי ניהול משפט אפשר לדבר ולכתוב הרבה; לא כך אמורה להתנהל תביעה כללית, וודאי שדברים מאוחרים אלה של עדים, שנאמרים במשרדיה לשאלות התובעים, לא היו בפני התביעה כשהיא ניסחה את כתב האישום. אבל ככל הנראה זה לא ישפר במיוחד את מצבה של התביעה. הפער בין אלפי עמודי הודאותיו במשטרה לבין הניסיון המאוחר והנואש לסתום חורים ברשת הדייגים של התביעה הוא שקוף.

ההצטלבות של שני התהליכים האלה - העוינות העמוקה של המחנה הלאומי לממשלה מצד אחד, ומה שמסתמן כקריסה של תיק 4000 מצד שני - עלולה להיות נפיצה.

הדרך היחידה של בנט להפוך את עצמו לרלוונטי ולא להישאר בזיכרון הלאומי כמי שתפקידו ההיסטורי היה לחמם ליאיר לפיד את הכיסא ולפורר סופית את הימין, דווקא כשהוא בשיא כוחו האלקטורלי - היא באמצעות צעד אסטרטגי או מדיני.

אסטרטגי - כמו, למשל, תקיפה באיראן: זה לא יקרה, כנראה, בטח לא כשהמדיניות היא "בלי הפתעות" וכששר החוץ מוביל מהלך של ויתור על הריבונות המדינית של ישראל מול הבית הלבן. והאופציה השנייה? מהלך מדיני שיהפוך את בנט ממשרת השמאל - לגיבור החדש שלו; מ"תוצאה של תאונה פוליטית" - ליקיר הקהילה הבינלאומית. אכן, כיוון המחשבה הזה הולך ומתבסס במעגלים סביב רה"מ: אם איבדנו את ה"בייס" הימני, לפחות שיהיה תלוי איזה פרס נובל על הקיר. אלה החומרים שמהם עשוי האוסלו הבא.