הפרדה היא לא תמיד רעה

המהומות והאלימות שהציפו את לוד ועכו במאי האחרון, ושהביאו לרצח חפים מפשע, העלו לסדר היום הציבורי את המדיניות הראויה לערים שבהן חיים אלו לצד אלו יהודים וערבים. ראשי הערים של לוד ועכו - יאיר רביבו ושמעון לנקרי - תמיד התהדרו, ובצדק, במאמצים שהם משקיעים למען דו־קיום. למרות זאת, הכל קרס והתנפץ כמו גל צונמי.

אבל בעיון נוסף יתברר שאפשר, באמצעות מדיניות מושכלת, למתן את המתחים אם רק נדאג לשתף־לערבב כשצריך, אבל גם להפריד כשצריך.

לצד הערים המעורבות שבהן מתקיימת הפרדה במגורים, כמו בלוד וברמלה, התפתחו ערים שאפשר לכנותן "מתערבבות". בעשורים האחרונים גברו מגמות ההגירה של צעירים ערבים משכילים מהמעמד הבינוני, שמאסו באלימות ובתרבות המושחתת של הפוליטיקה המקומית החמולתית, והיגרו לערים כמו נוף הגליל (בעבר נצרת עילית), כרמיאל ועוד. במאי האחרון העלה עיתון "הארץ" על נס את נוף הגליל, שבשונה מלוד ומעכו - האלימות פסחה עליה.

העיתון ייחס זאת לעובדה שבנוף הגליל לא נוהגת הפרדה שכונתית בין יהודים לערבים, אבל זוהי טעות אופטית. כרגיל, קובעי הטעם משמאל הם קורבנות של המודל האוניברסלי החביב עליהם, זה שמתעלם מהלוקאלי.

חברות וחברים, בערים שבהן האוכלוסייה מסורתית, ערבוב אוכלוסיות לא יסייע לדו־קיום כי אם להפך (הדברים אמורים בתחום המגורים; בתחומי המסחר ושוק העבודה השיתוף־ערבוב ראוי ויעיל). זאת, מפני שבניגוד מוחלט ליושבי בתי הקפה הפרוגרסיביים של תל אביב, הציבור היהודי־מסורתי, שנוכח בשיעורים גבוהים בלוד, ברמלה, בעכו ובעפולה, מעוניין להדגיש ולהגביה את המחיצות והגדרות. לגיטימי ואפילו צודק.

אכן, מי שאחראיים לתכנון שימושי הקרקע הם חברי ועדות התכנון שנבחרו על ידי התושבים, ולצידם אנשי מקצוע דוגמת גיאוגרפים ואדריכלים. אבל עליהם מרחפת אימת האליטה האזרחית. כך למשל, בשנתיים האחרונות תססה התנגדותם של תושבי עפולה למגורי ערבים בעירם, אבל עיתונאי בתי הקפה של תל אביב, שהצרה הזו נחסכת מהם, החליטו שהם יודעים טוב יותר מה ראוי לתושבים הנבערים, והם ייחסו את ההתנגדות ל"פחד" המקומיים מפני "האחר" הערבי.

ובכן, הפוך, גוטה: התנגדות המקומיים נעוצה גם ובעיקר בערכים, בתרבות ובמסורת. יתרה מזו: אם מודל הערבוב עובר בשקט, זה באמת תוצאה של פחד: פחד מפני התיוג וההדרה של כל מי שאינו מיישר קו עם עריצות האליטה האזרחית. נבחרי הציבור בערים הללו שיעזו להפריד, יזכו לתואר "גזענים", והמרחב יתואר כיצירה יש מאין של אפרטהייד.

אבל האמת, המתכנסת ומצטנפת מפחד, פשוטה: הוותיקים חוששים מפני האפשרות שהגירה מאסיבית של אוכלוסייה שונה (ערבים, כמו גם חרדים ודתיים־לאומיים), תפגום בתחושת הזהות של המקום (Sense of place), שנבנתה בעמל רב. והלוא לעיר או לשכונה יש ערך זהותי והיסטורי שלעיתים ראוי לטפח, ולא לזלזל בו בשם אידיאל קוסמופוליטי.

אכן, בשנים האחרונות מתפתח בשמאל הישראלי שיח ער של החרדים לזהות המקום "האותנטית", ובלבד כמובן שמדובר בזהות הערבית ובהיסטוריה הערבית. כל מי שיבקש להגן על המסורת היהודית והזהות היהודית, יזכה לתוארי גנאי כ"מתנחלי יפו".

בכלל, בישראל נוהגת שיטה לקיבוע ערכים בניגוד לרצון התושבים, באמצעות יצירת תיוגים שליליים והטחתם בכל מי שאינו מיישר קו עם קובעי הטעם. צריך להיות טיפש ורע לב כדי להגדיר את ההיגיון התכנוני המסורתי והשמרני, זה שמבכר את שימור האופי הקהילתי, הדתי והתרבותי, כ"אפרטהייד" וכגזענות.

אין הדברים מבשרים בהכרח על פסימיות. ניתן בהחלט לחלץ פתרון שייטיב עם כולם - למשל, שיפור איכות החיים בערים הערביות־מסורתיות, ובד בבד הרחבת גבולות השיפוט והשקעה באזורי תעשייה ברשויות ערביות, כפי שנעשה בשנות ה־90 עם הקמת הפרוורים החרדיים. בלשון הבריטית רווח הפתגם "גדרות גבוהות עושות שכנים טובים". צודקים. לעיתים הפרדה זה טוב.