הפגישות הפומביות בין א-סיסי ועבדאללה לבין בנט עשויות לסמן שינוי באופי השלום

שאון החגיגות במלאת שנה ל"הסכמי אברהם" עם מדינות המפרץ טרם נרגע והיום (שני) נולדה עוד סיבה למסיבה: ביקור ראשון מזה שנים רבות של ראש ממשלה ישראלי במצרים ופגישה פומבית ראשונה עם הנשיא א־סיסי.

אם נוסיף את ביקורו של בנט בירדן לפני כחודשיים, המדובר בשלושה אירועים חיוביים, שאין להקל ראש בחשיבותם, בעיקר על רקע הנוף המזרח תיכוני העגמומי של מצבור האיומים המתרגש על ישראל: החל מאיראן המתגרענת, חיזבאללה בלבנון והמיליציות הפרו־איראניות בסוריה וכלה בחמאס ובג'יהאד האיסלמי בדרום.

ראש הממשלה נפתלי בנט עם המראתו חזרה לישראל:
"סיימתי עכשיו ביקור ראשון אצל נשיא מצרים. הפגישה הייתה חשובה מאוד וטובה מאוד. במהלך הפגישה, בראש ובראשונה, יצרנו תשתית לקשר עמוק להמשך הדרך. 🇮🇱🇪🇬 pic.twitter.com/4VTn1NjvcT

— ראש ממשלת ישראל (@IsraeliPM_heb) September 13, 2021

מותר לברך על כל אחד מן השלושה, אבל אסור לשכוח את ההבדל המהותי בין הראשון לשני האחרים. השלום המשגשג בין ישראל לאמירויות, שצובר תאוצה מדי יום, משקף תהליך נורמליזציה טבעי של יחסים, שהתנהלו מתחת לפני השטח, אבל גם אז, צריך להודות, באופן די נורמלי. השלום בין ישראל לבין ירדן ומצרים הוא, אמנם, שלום חתום, אבל הוא לא ממש נורמלי.

גם הסיבות העיקריות להבדל ידועות. בינינו לבין רוב המפרציות אין גבול משותף. לא הייתה מעולם איבה או מלחמה והייתה, אצל רובן, גם השלמה עם קיומה של מדינת ישראל כישות לגיטימית באזור והכרה בנחיצותה ככוח היחיד באזור המסוגל להתמודד עם איראן, האויב המשותף. השלום עם ירדן ומצרים, שנלחמו בנו, הוא הסכם שנחתם בין מנהיגים. אצל העמים, בשתי המדינות, השנאה המוטבעת כלפינו עדיין רוחשת ומבעבעת.

האנומליה בולטת לעין עוד יותר כשבוחנים את היחסים מקרוב. שיתוף הפעולה הצבאי־ביטחוני והמודיעיני בין ישראל לבין ירדן ומצרים הוא עמוק וחסר תקדים בהיקפו. בלי גדר, או מכשול קרקעי רציני, צבא ירדן מצליח למנוע ביעילות חדירות מחבלים והברחות סמים לאורך הגבול הארוך עם הממלכה. בסיני, גדודים של צבא מצרים פרוסים לאורך הגבול כדי למנוע ירי מחבלים לעבר אילת.

זהו רק קצה הקרחון של היחסים הביטחוניים והוא איננו חד־צדדי. מצרים גם ממלאת, כידוע, תפקיד מכריע ומרכזי בתיווך ובהעברת מסרים ואזהרות בין ישראל לחמאס כמו גם במגעים לחילופי שבויים.

היריעה הרחבה של התיאום הביטחוני בין ישראל ומצרים (וירדן) מבליטה פי כמה את היעדרו של כמעט כל שיתוף פעולה בין שתי המדינות בתחום הקשרים האזרחיים, במה שמכונה נורמליזציה.

אפשר לנסח זאת כך: בעוד שהתיאום הביטחוני בין ישראל ומצרים הדוק יותר מאשר בתקופת מובארק, הרתיעה של עבד אל פתאח א־סיסי מנרמול היחסים עם ישראל בתחום האזרחי גדולה פי כמה מזו של מובארק. נכון שמובארק ביקר רק פעמיים בישראל, אבל הוא הרבה לארח אישים ופוליטיקאים מישראל ולהצטלם עמם וגם העניק ראיונות רבים לתקשורת הישראלית ששודרו בהרחבה בתקשורת המצרית. המסר העקיף שביקש להעביר לעמו: ישראל היא לגיטימית והישראלים הם בני אדם. אפשר לדבר איתם.

א־סיסי, לעומתו, ממעט לפגוש ישראלים בפומבי ונמנע עד כה מראיונות לתקשורת הישראלית. הוא נזהר כמו מאש מכל היבט פומבי של שיתוף פעולה בתחום האזרחי. יש אחדים הטוענים שאפשר לוותר על אלו ולהסתפק בשיתוף הביטחוני. נראה לי שהם טועים ושצריך לקוות שעצם הזמנת בנט למצרים, לדיון בכל הנושאים הרבים שעל הפרק, והתצלום המשותף על רקע הדגל הישראלי, מסמנים גם תחילתו של שינוי גישה בארמון הנשיאות. בלי ניסיון אמיתי להנחיל לעם המצרי את העובדה שישראל היא עובדה קיימת - השלום עם מצרים יישאר גם להבא לא נורמלי.