בעקבות הפיאסקו באפגניסטן, ביידן יטפל בבנט בכפפות של משי

ב-4 בספטמבר 1975, בתום מאמצי תיווך קדחתניים מצידם של הנשיא ג'רלד פורד ושל מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, נחתם הסכם הביניים בין ישראל לבין מצרים. אחת מאבני הנגף העיקריות בנתיב ההסדר היה חששה של ישראל שמא הממשל לא יכבד את התחייבותו להקים תחנת התרעה מוקדמת באזור אום-חשיבה שבסיני, שתאויש על ידי 200 טכנאים אמריקנים (ושנועדה להעביר לה מידע עדכני על הפרות מצריות של ההסכם).

זאת, חודשים מעטים בלבד לאחר הנטישה האמריקנית המבוהלת מסייגון בחלוף למעלה מעשור של מעורבות צבאית מסלימה בווייטנאם. הגם שוושינגטון כיבדה בסופו של דבר את מחויבותה להקים ולאייש את מערכת ההתרעה בסיני, אין להתעלם מקווי הדמיון המקשרים ומגשרים בין נסיגתה של מעצמת העל האמריקנית מחזית וייטנאם, שהקרינה חולשה ופגעה פגיעה אנושה במעמדה ויוקרתה, לבין בריחתו הלא פחות מביכה של ממשל ביידן מאפגניסטן, המציבה גם היום סימני שאלה בנוגע לאמינותו ומידת נחישותו של העייט האמריקני להעניק השראה וביטחון לבעלי בריתו המתמודדים עם אתגרים רדיקליים דוגמת איראן, בעידן של רתיעה מעימותים והסתגרות הולכת וגוברת במרחב האמריקני.

ספקות רווחים אלה, שטרגדיית אפגניסטן חשפה זה עתה באופן גבישי ומזוקק, הם היוצרים את תפאורת הרקע לביקורו הראשון של ראש הממשלה בנט בוושינגטון. מבחינה זו של עיתוי המסע לבירה האמריקנית, שפר עליו גורלו של ראש הממשלה. שכן, צילו של הפינוי האמריקני המשפיל מקאבול עתיד לרחף השבוע בבית הלבן גם אם לא יוזכר במפורש בדיונים. עננה זו תחייב את הנשיא ביידן להרחיק לכת במאמציו כדי לשכנע את בנט בכך שהיחסים המיוחדים עם ישראל נותרו מוצקים, ושאין לגזור גזרה שווה מהמישור האפגני לגבי ההקשר האיראני.

במילים אחרות, גם אם יושג הסכם הגרעין השני בין המעצמות לבין טהרן, צפוי ביידן לטעון, לא יבוא הדבר על חשבונו של השותף הישראלי ותוך פגיעה בביטחונו. העובדה שבנט, בניגוד לגישה שבה נקט קודמו נתניהו כלפי ממשל אובמה-ביידן, גיבש מדיניות הרבה פחות לוחמנית ולעומתית בזיקה לסוגיית הגרעין האיראני, ובמקום לצאת למאבק מדיני וציבורי חזיתי כנגד ההסכם הנדון כעת בווינה הוא מעדיף למקד את פעילותו ברצון לתיאום עמדות מרבי עם הממשל ולהשגת פיצוי צבאי ומדיני הולם לישראל אם אכן יושג, עשויה אף היא לתרום לאווירה המלטפת והמפויסת, שלבטח תאפיין את הביקור.

לפיכך, הוראת השעה שתנחה את "כל אנשי הנשיא" במגעיהם עם רה"מ בימים הקרובים תהיה לטפל בזהירות ובכפפות משי בכל סוגיה מדינית ואסטרטגית שעל הפרק, תוך התחשבות מרבית באופייה השברירי של הממשלה הנוכחית. יתרה מזאת, בעוד שמערכת יחסיו של ביידן עם נתניהו בעשור האחרון הייתה טעונה במשקעים ומוקדי מתח, רה"מ בנט, למרות עמדותיו המדיניות הבסיסיות, מהווה עבור הנשיא ביידן לוח חלק ונטול עבר לעומתי.

בנוסף לכך, אחד מיעדיו של הביקור יהיה מאמץ מופגן מצידו של בנט לשקם את יחסיה של ישראל עם המפלגה הדמוקרטית לאחר למעלה מעשור, שבו שמה את כל יהבה על בסיס התמיכה שלה במחנה הרפובליקני, תוך הזנחת מארג קשריה המסורתיים עם המחנה הדמוקרטי. ואכן, לאחר ימי הצינה שאפיינו את ירושלים הרשמית עם המפלגה הדמוקרטית ועם מנהיגה ברק אובמה, ולאחר תור הזהב של יחסי רה"מ נתניהו עם הנשיא הרפובליקני דונלד טראמפ, מאותתת היום הממשלה החדשה בישראל שפניה לחידושה ולשדרוגה של השותפות הדו מפלגתית הרחבה, תוך רצון לסלול גשר עם מאחזים ומבצרים דמוקרטים מובהקים, כולל כאלה שהפכו בעשור האחרון ללעומתיים במיוחד כלפי ישראל.

ובאשר למהות, בנוסף למכלול האיראני, העתיד להיות ציר מרכזי בביקור ומוקד למאמץ אמריקני להרגיע את חששותיה של ישראל ולהציע לה תמורות, ביטחונות ופיצויים מראש, ניתן להניח שגם המכלול האזורי הכולל, המהווה נגזרת ישירה מתהליך התנתקותה החד צדדית של ארה"ב מהמזרח התיכון, יידון בו בהרחבה. גם בהקשר זה מסתמן תיאום ציפיות מלא בין וושינגטון לירושלים. שכן, בעידן שבו נוטשת מעצמת העל היחידה את מימד העוצמה הצבאית הקשה והנוכחות הפיזית כבסיס לפעילותה האסטרטגית, גדלה בהתאמה חשיבותן של השותפויות האזוריות במחנה הפרו מערבי כאמצעי היחיד (בתמיכה ובסיוע אמריקני מרחוק) לבלימתה של החזית הרדיקלית המשתרעת מקאבול ועד דמשק וביירות.

העובדה שבעידודו של ביידן נוצרה התשתית האסטרטגית ל"ברית פריפריה" חדשה מסוג זה, שבטבורה ישראל, מצרים וירדן (בליווי השותפות ל"הסכמי אברהם") תואמת, אם כן, את התקווה האמריקנית לייצב את הסביבה ולחזק את הנדבכים השונים ב"גוש חוסם" זה. לפיכך, על רקע מרכזיותה ונכסיותה המוכחת של ישראל במארג בלימה חיוני זה, צפוי, אפוא, שהנשיא יבסס את התנהלותו במהלך ביכור הבכורה של בנט על גזר הפיתוי וההבטחות, ובה בשעה יימנע מהפעלת מנופי לחץ כלשהם עליה, כולל במישור הפלסטיני.

מוקד החיכוך היחיד, שבכל זאת עלול לצנן במידת מה את תחושת האופוריה על רקע השקתה הצפויה של חברות מופלאה זו, קשור לענק הסיני. כאשר משקעיו של "משבר הפלקון" צרובים עדיין בזיכרון הקולקטיבי בבייג'ין ובירושלים, וכאשר ממשל ביידן, כמוהו כקודמו טראמפ, רואה בסין איום מדיני ואסטרטגי מרכזי, ניתן להעריך שצמרת הממשל תמליץ לבנט לנקוט זהירות יתר לפני שהיא מעניקה "אור ירוק" לחברות סיניות להמשיך במסע ההשתלטות שלהן על תשתיות תחבורתיות וטכנולוגיות עתירות מידע.

מצידו ינסה ראש הממשלה לעקוף מהמורה זו על ידי נקיטה בגישה, הלקוחה היישר ממורשתו של רה"מ הראשון, דוד בן גוריון, והמבוססת על "הליכה בין הטיפות", תוך שאיפה למציאת האיזון הראוי בין המשך הקשר המסחרי והטכנולוגי המסועף עם בייג'ין אך מבלי לחצות קווים אדומים ביחסיה עם הממשל האמריקני. ניתן רק לקוות, שבנט לא יסתנוור משפע הכיבודים, שבכירי הממשל יעטירו על ראשו, ולא יתבשם יתר על המידה מחיבוקו של הדוד סם.

שכן, בעקבות הקריסה באפגניסטן, צריך להיות ברור לישראל שמילים, מחוות וגינונים אינם יכולים כשלעצמם להוות תחליף ראוי למדיניות אמריקנית אמינה, תקיפה ומפוכחת, ובראש ובראשונה בהקשר האיראני.