כמעט שנה לממשלת בנט-לפיד: ההתרפסות והכניעה למנהיגי ערב שילהבו את גל הטרור

כמעט שנה מאז הוקמה ממשלת בנט-לפיד, אפשר כבר לחוות דעה על פירות מהלכיה המדיניים. יחד עם הנשיא הרצוג ראש הממשלה המכהן וזה החליפי, נכנסו בסערה לזירה המדינית. כל אחד מהם יצא לשרשרת מסעות בעולם (ובסגנון הצנוע הידוע, לא הפעילו את "כנף ציון", המטוס לנסיעות רשמיות).

הם פגשו בזה אחר זה, את מנהיגי המדינות החשובות לישראל. הנשיא ביידן, המלך עבדאללה, הנשיא א-סיסי, מנהיגי האמירויות, ועוד. רומן נולד להרצוג עם הסולטן ארדואן ואילו גנץ התעקש לכרכר סביב אבו מאזן. ברקע, עמדה השותפות הפוליטית עם האחים המוסלמים והשיא היה "פסגת הנגב".

בנט ולפיד הבטיחו לעם ישראל דף מדיני חדש. בפרט עם האמריקנים והירדנים, הם טענו שמדובר ב"תיקון", ביחס ל"קלקול" של קודמם בתפקיד בנימין נתניהו. השניים נענו לשורת בקשות של המלך הירדני, והורידו לאפס את ווליום המחלוקות עם ארה"ב. עד כדי כך, שכאשר שר החוץ האמריקני, אנתוני בלינקן, עמד לידו בירושלים, וערב הרמדאן הביע דאגה דווקא מ"אלימות המתנחלים", מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, הלא הוא בנט, בלע את הלשון.

מצעד ההתרפסות אמור היה להביא את ישראל לשיאים חדשים, ובוודאי להרגיע את הרוחות, לפייס את המתלהמים, לצנן את האלימים ולחזק את השלום.

והנה, בדיוק כפי שיודע כל ילד בישראל, החנפנות והכניעה לא מנעו את האלימות אלא רק שלהבו אותה. תחת ממשלת "עשר מעלות ימינה", ישראל ספגה גל טרור שכמותו לא נראה שנים. חמור לא פחות, הצמרת המדינית שאליה התחנפו מנהיגנו, סטרה להם גם בלחי השנייה.

ראש ממשלת ירדן, אליה התנחמד בנט, הודיע ש"הציונים מטמאים את אל-אקצא", וברך את משליכי האבנים. בן טיפוחיו של גנץ, אבו מאזן, שפך דלק משלו. ואילו חברו של לפיד, אנתוני בלינקן, טרח אפילו אתמול להצביע שוב על "המתנחלים", כמי שבגללם כביכול, פורעים ערבים חיללו את המקום הקדוש בעולם וביצעו פוגרומים במתפללים בדרך לכותל.

איש מאותם "חברים" של בנט ולפיד לא אמר את מה שכולנו יודעים: הצד הערבי, ורק הוא אשם בגל הטרור והפרעות. שום "פרובוקציה" מהצד היהודי לא "תרמה" לו.

את האמת הפשוטה הזו, אפילו מנהיגי המדינה היהודית למעשה לא העזו לומר. בנט דקלם גינוי כללי להסתה שכאילו נכתב על ידי יוסי ביילין, בלי לציין מיהם המסיתים. לפיד מחק מזמן מהלקסיקון את המילים, "יהודי", ו"ערבי". כשהם לא מעיזים לעמוד במלל או במעש על זכויותינו, אין פלא שהעולם לא עושה זאת.

וכך אפילו האמירויות, המדינה שפרצה להסכמי אברהם נזפה בשגריר ישראל וביטלה את המטס המשותף. אוי לה להשפלה.

היחיד שהציל משהו מכבוד הממשלה היה גדעון סער, שגינה במילים מפורשות את ירדן.

השורה התחתונה, פשוטה וקשה. מדיניות הממשלה פשטה את הרגל. הריצה אל ארמונות מנהיגי ערב, הקרינה חולשה שלא חיזקה את השלום, אלא מכרסמת אפילו בהסכמי אברהם. היא גם הולידה גל טרור ופרעות, וגם הותירה את ישראל ללא גיבוי מדיני ממי שראשי ישראל הגדירו כ״חברים".

בניגוד לספינים שהממשלה הזו התמחתה בהם, לא תיקון היא הצמיחה לישראל, אלא פגיעה ממשית בעוצמתה ובתדמיתה של המדינה.