"לא אקדמיה - תועמלנות": כך הפך מכון ון ליר מ"מרכז לתרבות האדם" לחממת שמאל-רדיקלי

מובילים שינוי, בסטייל שלהם. ון ליר, מבט מבפנים | צילום: אורן בן חקון

מכון ון ליר הוקם כ"מרכז לקידום תרבות האדם" • את הקרקע היקרה קיבל מהמדינה בחינם, כמו גם פטור ממסים, אבל עם השנים הפך בית לאנשי שמאל קיצוני שמפרסמים מאמרים ומחקרים פוסט־ציוניים • רבים מאנשי הסגל מגיעים מרקע של תמיכה בארגונים אנטי־ישראליים, ובין החוקרים לא תוכלו למצוא נציגים מהימין • מנהל המכון: "פה מותר לדבר על הכל"

"מחשבה מחוללת שינוי", מקבלות המילים את הבאים בשערי ון ליר, המכון הירושלמי היוקרתי, בסלוגן שלא משתמע לשתי פנים. משום שכאן לא רק חוקרים, כאן מובילים שינוי, בסטייל. מרחבי הדשא מלבבים, הספות מפנקות, המבנים יפהפיים והאולמות רחבי ידיים. גם השכנים נאים. סמוך לבית הנשיא, לאקדמיה הלאומית למדעים, למועצה להשכלה גבוהה ולתיאטרון ירושלים, בלב ליבה של שכונת טלביה היוקרתית, יושב המכון על שטח אדיר ממדים שהקצתה לו המדינה.

המכון, שתקציבו המגיע ברובו מקרן פילנטרופית הולנדית פרטית עומד על 24 מיליון שקלים בשנה, נהנה מעושר חומרי, לצד עושר אינטלקטואלי נרחב: הוצאות לאור של ספרים וכתבי עת בעברית ובאנגלית, פרסום מחקרים, תמיכה בדוקטורנטים מהארץ ומהעולם, הובלות קבוצות מחקר שונות, ארגון כנסים אקדמיים וימי עיון לקהל הרחב, ואפילו הפקת סרטונים.

הנה תיאור של אחד מהם שעלה לאוויר לפני כשנה. "לגור בעזה זה אומר שאתה חייב לשמוע את הצליל הזה בכל יום, כמעט בכל שעה, יום ולילה", מתארים למצלמה תושבים עזתיים, ומייד נשמע זמזומם של רחפנים ומל"טים ישראליים, "זה נשמע כמו דבורים כועסות. הזמזום משגע לך את הראש בלילה... זה כמו יתוש בראש, צליל המוות". הסרטון, שמלווה לכל אורכו בלוגו של ון ליר, מתאר את תפקיד המל"טים. במלחמה משמשים המל"טים לשיגור טילי אזהרה ב"נוהל הקש בגג", להזהיר מפני הפצצה קרובה.

בהמשך מתארת אמו של לואי, נער עזתי שנהרג בשוגג על ידי טיל אזהרה שכזה, כיצד ילדיה הקטנים חוזרים אל הטראומה כאשר נשמע קול המל"ט. אם עד כה נחשפנו להצצה לגיטימית, אפילו מסקרנת, לחיים בעזה, הרי מייד מגיעה גם הפרשנות התעמולתית, שלא נתבלבל חלילה. "רבים טוענים שישראל התנתקה מעזה ולכן היא לא שולטת בה יותר. הזנאנה (הכינוי המקומי לרעש המל"טים) מראה לנו שיש סוג אחר של שליטה ישראלית, שליטה מרחוק. מהיבשה מטילים סגר מוחלט... מהים אוסרים על הקמת נמל ומונעים מדייגים לדוג... מהאוויר מפקחים על כל מי שכלוא בפנים. עשרות זנאנות שתמיד מזמזמות".

צפייה בסרטון מציפה שאלה מטרידה מלווה בזמזום מכאיב ראש. מה עם ההקשר? כיצד שכחו בסרטון להציג טילים שנורים מעזה או מחבלים הצצים ממנהרות במטרה לפגע בישראלים תמימים? מדוע לא צוין בסרטון שמטרת המל"טים היא לסכל פיגועים? ומה הקשר בין מכון מחקר אקדמי לבין סרטון תעמולה? ומן הדוגמה הפרטית אנו נדרשים לשאלה הכללית - איך הפך תאגיד ציבורי, שייסדה ממשלת ישראל והקמתו נעשתה באמצעות חוק מיוחד של כנסת ישראל, למעוז תעמולה של השמאל הרדיקלי?

"תפקיד חשוב שעבר עיוות"

חוק המרכז הישראלי לקידום תרבות האדם, תשי"ט-1958, כלומר "חוק מכון ון ליר", החליט על הקמת "המרכז הישראלי לקידום תרבות האדם", הראשון מסוגו בישראל של שנות ה־50. על פי החוק, מטרת המרכז היא "לבקש ולגלם בערכים אנושיים את הישגי ההגות, המדע, המחקר, הספרות והאמנות". סעיף 8 בחוק מעניק למכון מעמד מיוחד של פטור מתשלום מסים למדינה או לרשות מקומית, הטבה שמסתכמת במאות אלפי שקלים בשנה, ובמצטבר במיליוני שקלים. השטח שהקצתה המדינה חינם למכון ון ליר נאמד במאות מיליוני שקלים.

"מכון ון ליר הוא אחד המקומות החשובים ביותר בפיתוח תרבות אקדמית אינטלקטואלית בירושלים", אומר ד"ר אורי כהן, סוציולוג והיסטוריון באוניברסיטת תל אביב, מומחה בחקר האקדמיה בישראל. "במשך שנים הפעילות האקדמית בירושלים היתה חלשה, והקמת המכון נועדה להפריח את השממה. משפחת ון ליר, משפחה יהודית הולנדית עשירה וחשובה מאוד, תומכת בו מתוך מטרה חיובית לקדם את התרבות הישראלית. אלא שהמכון, מהעשירים והמפוארים בארץ, סובל מחוסר איזון חמור של קו מחשבה אנטי־ציוני שמעודד משבריות.

"ב־20 השנים האחרונות, לאור עליית הפוסט־ציונות, נעשה ניסיון השתלטות של קבוצות שמאל קיצוני על המכון הזה, במידה רבה של הצלחה. זה הפך להיות המכון שלהם. זה לא היה כך מלכתחילה, ון ליר היה בראשיתו מכון ציוני של תנועת העבודה ההיסטורית. כיום הקו שלו הוא שמאל רדיקלי ויש בו פעילות אגרסיבית שמניחה את התשתית למתקפה אינסופית על החברה הישראלית, על שורשיה ותרבותה. מדי פעם אני מוזמן להשתתפות בכנסים של המכון. תמיד התרשמתי מעושרו הפיזי והאינטלקטואלי. זה שאני לא מסכים עם הקו של המכון לא אומר, כמובן, שצריך לסגור אותם. צריך להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים, גם אם המים עכורים. צריך לעורר דיון ציבורי, ואני שמח שסוף־סוף מישהו עורך תחקיר בנושא. למכון הזה יש תפקיד חשוב מאוד, שעבר עיוות בשנים האחרונות. צריך להחזיר את המכון למקורותיו".

למה מתכוון כהן באומרו "השתלטות קבוצת שמאל קיצוני" על המכון? כיצד החל התהליך ועד לאן הגיע? גבריאל מוצקין, פרופ' אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מסביר כי "התהליך לא החל ב־20 השנים האחרונות אלא בתחילת שנות ה־90, בימיו האחרונים של פרופ' יהודה אלקנה, מייסד המכון. אלקנה נעשה שמאלני יותר והמכון הלך באותו הכיוון".

מוצקין, שעמד בראש מכון ון ליר בין השנים 2016-2007, הוא כיום עמית מחקר בכיר בו. "אלקנה הביא למכון אנשים בהתאם לדעותיו", הוא מוסיף, "כך למשל צירף את עזמי בשארה (ח"כ לשעבר אשר לימים נמלט מישראל אחרי שנחשף שריגל נגדה; י"א) מתוך רצון לפתוח את המכון לקולות לא מההגמוניה. כשאני הגעתי למכון הקו העיקרי היה שמאלה ממרצ".

כראש המכון ניסה מוצקין לאזן את הקו המנחה ולהביא קולות אחרים. "עשינו ערב על סוסיא, אז עמדתי על כך שנביא מישהו מהמתנחלים. השתדלתי להביא לפחות קול אחד שיהיה מנוגד לקו של האינטלקטואלים במכון. חיפשתי בנרות אנשים שייצגו את הדעות הללו בימין, אבל מה לעשות שרוב הפרופסורים והאינטלקטואלים במדעי החברה והרוח לא נמצאים בימין? המכון משקף את המפה החברתית של האינטלקטואלים בארץ. אני עצמי ציוני והבהרתי זאת בקול רם לכל אנשי המכון מייד כשמוניתי. אני מאמין בלאומיות היהודית ויחד עם זה אני ליברל שמאמין שכדאי לשמוע גם את בן גביר וגם את איימן עודה. הצלחתי להביא לפאנלים קולות מגוונים, אבל לא הצלחתי למצוא עמית מחקר מהמרכז או מהימין".

היית תשע שנים וחצי ראש המכון ולא מצאת אף לא עמית מחקר ימני אחד? זה נשמע הזוי.
"חיפשתי ולא מצאתי אנשים כאלה".

ים של עצומות

גם היום קשה לאתר דמות כזאת בין הנפשות הפועלות במכון. בבדיקה יסודית של כל אחד מ־27 עמיתי המחקר של המכון מצאנו כי 19 מתוכם אנשי שמאל מוצהרים, מרביתם פעילים בתנועות שמאל קיצוניות. שמונה לא מביעים עמדות פוליטיות פומביות, אבל אף אחד איננו איש ימין בגלוי, בטח לא פעיל בארגון ימני. בתרגום לאחוזים, ההטיה ברורה: 70 אחוזים מחוקרי המכון הם אנשי שמאל מוצהרים, 30 אחוזים חסרי זהות מוצהרת ברורה, ואפס אחוז ימנים מוצהרים.

בין חוקרי המכון אפשר למצוא את ההיסטוריון פרופ' עמוס גולדברג, ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, לשעבר פעיל בארגון השמאל הקיצוני תעאיוש. גולדברג חתום על עצומה לשחרור תומכת הטרור דארין טאטור שהורשעה בהסתה לאלימות ובתמיכה בארגון טרור, ועל עצומה שקוראת לממשלת גרמניה לא לקבל החלטה המשווה בין ה־BDS לאנטישמיות ושמעודדת המשך מימון לארגונים תומכי חרם.

גולדברג, יחד עם ד"ר בשיר בשיר, אף הוא עמית מחקר במכון, ערך את הספר "השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית ערבית" שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם מכון ון ליר. הכנסת השואה והנכבה לאותה הכותרת עוררה סערה ציבורית (גילוי נאות: גולדברג הנחה באופן מכבד ומקצועי את עבודת התזה שכתבתי והעניק לי עליה ציון טוב מאוד).

עמיתה בכירה נוספת במכון היא נעמי חזן, פרופ' אמריטה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, לשעבר חברת כנסת מטעם מרצ. חזן, לשעבר נשיאת הקרן החדש לישראל וכיום חברת המועצה הציבורית של "יש דין", חתומה על מכתב תמיכה בחוק חרם אירי על מוצרים ישראלים שמעבר לקווי 67', ועל עצומת תמיכה ב"שוברים שתיקה". בתחילת מבצע עופרת יצוקה כינתה את הפעולות של צה"ל "שחיטה" של הפלשתינים אשר גרמה למותם של מאות.

עוד חוקרת במכון היא פרופ' רחל אליאור, לשעבר ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. אליאור מכהנת כחברת המועצה של הקרן החדשה לישראל וחברת במועצה הציבורית של "יש דין".

פרופ' אבישי מרגלית, מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית וחבר האקדמיה הלאומית למדעים, גם הוא עמית מחקר בכיר במכון. מרגלית, ממייסדי שלום עכשיו, חבר הנהלת בצלם והאגודה לזכויות האדם בשטחים, חתם על פי הפרסום באתר "אם תרצו" בפרויקט "הכר את המרצה" על עצומת תמיכה ב"שוברים שתיקה", על עצומה לשחרור דארין טאטור, ועל תמיכה בהחלטת חברת יוניליוור להפסיק למכור את גלידת בן אנד ג'ריז "בשטחים הפלשתיניים הכבושים".

על אותה עצומה חתומים גם ההיסטוריון ד"ר עאדל מנאע והפרופ' למדעי המדינה יצחק גל־נור, גם הם עמיתי מחקר במכון ון ליר.

בראש מכון ון ליר עומד פרופ' שי לביא מהפקולטה למשפטים בתל אביב. לביא חתום על עצומת תמיכה ב"שוברים שתיקה", ועל מכתב הקורא לשחרור הסרבן נתן בלנק. לצד משכורתו כפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב, משתכר לביא כראש המכון 50 אלף שקלים ברוטו בחודש. רוב תקציב המכון, כאמור, מגיע מקרן הולנדית פרטית, כמאה אלף שקלים מכספי ממשלת ישראל וכ־200 אלף שקלים ממשלת גרמניה.

דמות בולטת נוספת היא עמית המחקר הבכיר, הסוציולוג פרופ' יהודה שנהב־שהרבני, מהפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב. לא בטוח שאת שנהב אפשר להגדיר שמאל קיצוני, אולי מדויק יותר להגדירו כימין פלשתיני. במאי 2019 השתתף במסיבת שחרור של מרגל חיזבאללה אמיר מח'ול שהורשע בריגול לטובת ארגון טרור, ואף חיבק אותו. שנהב הוא חבר הרשימה המשותפת וחתום על עצומות שונות, ובהן האשמת ישראל בטבח של חפים מפשע, ועצומת תמיכה בסרבני גיוס לצה"ל. את דרכו במכון ון ליר החל ב־1999. במשך עשר שנים היה עורך של "תיאוריה וביקורת", כתב העת המרכזי של המכון וכיום הוא עורך את "מכתוב" - הוצאה לאור ותרגום של ספרים מערבית לעברית.

"שנהב ניסה להפוך את המקום למכון שלו בהצלחה לא מועטה", אומר כהן. "את מוצקין מינו לראש המכון כדי למנוע את ההשתלטות של שנהב שרצה לנהל את המכון".

"לא הביאו אותי למכון לעצור את שנהב", מתגונן מוצקין. "אבל בהחלט השתדלתי לנהל מדיניות מאוזנת כמו שלדעתי ממשיך ועושה גם שי לביא כיום. חשבתי שלא יכול להיות שהקול היחיד של המכון הוא הקול של כתב העת 'תיאוריה וביקורת', לכן הקמתי במכון עוד שלושה כתבי עת במטרה לגוון את תוצרתו".

ההתנחלויות כסרטן

סקירת תוצרת המכון מצריכה מחקר של כמה שנים וכתיבת דוקטורט. במסגרת כתבת תחקיר אחת קשה להקיף את ים החומר הזה, ולכן חשוב לסייג ולומר שבחרנו להביא כאן כמה דוגמאות. לא חיפשנו אותן בנרות, הן היו בולטות וקלות לאיתור. האם הן מעידות על הכלל? נשאיר לקורא להכריע.

דוגמה אחת למחקר חד־צדדי אפשר למצוא בגיליון מספר 46 של "תיאוריה וביקורת", מחורף 2016, שבו קובצו מאמרים שונים תחת הכותרת: "ההתנחלויות: פרספקטיבות חדשות". בין המאמרים אפשר למצוא מחקר המתאר את ההטבות החברתיות־כלכליות שלהן זוכות ההתנחלויות, מבלי להזכיר ולו במילה את המציאות הביטחונית המורכבת, או את הסבל של המתנחלים הסופגים יידוי אבנים ופיגועי טרור. בכל הגיליון גם לא נשמע קול מתנחל בגוף ראשון, או מחקר חיובי אחד על מפעל ההתיישבות.

במכון האמון על חקר האדם, נדמה כי המתנחל אינו אדם, אלא אובייקט למחקר עוין. מי שזכו, לעומת זאת, לבמה רחבה, הם דרור אטקס ואמירה הס, שכתבו יחד מאמר תחת הכותרת "מחיר הגיוון". "כל התנחלות לחוד וכולן יחד מבוססות על גזל ישיר של אדמתם הפרטית והציבורית של הפלשתינים, על גזל המרחב, הנוף, המחצבים, מי האקוויפר והמעיינות, הרצף הגיאוגרפי וההמשכיות ההיסטורית", כתבו בין היתר, "ההתנחלויות הן פשע... הפשע לא נעצר ולא מתיישן ברגע הקמתה של ההתנחלות, גם לא אחרי 50 שנה. הוא כל הזמן משתחזר, משתכפל, משתכלל, ומסתעף".

בהמשך מתייחסים השניים גם למה שהם מכנים "החטא המכונן", כלומר "פשעי 1948": "שיטות הקולוניזציה וההעלמה הנחלנית המתוארות כאן אינן מוגבלות רק לשטח שנכבש ב־1967. קו ישיר והגיוני נמתח בינן לבין הפרקטיקות שנקטה התנועה הציונית לפני 1948 (גם אם הנסיבות היו שונות בתכלית), בגירוש הפלשתינים במהלך המלחמה ובמניעת שיבתם לאחריה, ובהצרת המרחב הפיזי של אלה שנותרו לאחר המלחמה, רישושם ודיכויים...

"אנו רואים חובה לשוב ולהדגיש כי אין להמעיט בחומרתם של גירוש הפלשתינים ב־1948 גזֵלַת מולדתם, הסירוב לאפשר את שיבת הפליטים, ודחיקת הפלשתינים אזרחי ישראל למעמד של אזרחים מסוג ב ואף למטה מזה. נוכח הדמיון הברור בפרקטיקות ובתחושת הרציפות שהוא מקנה, לא נחדול מלהתריע מפני הרסנותו הממאירה של מפעל ההתנחלויות".

האם כאשר אטקס והס מדברים על נישול הפלשתינים, הם מתייחסים גם לשכונת טלביה, שאוכלוסייתה הערבית גורשה במלחמת השחרור ובליבה שוכן המכון שפרסם את מאמרם?
חוסר האיזון של "תיאוריה וביקורת" הטריד, כאמור, גם את מוצקין, אך הוא חשש לגעת בו.

"השארתי אותו כמו שהוא", מבהיר ראש המכון לשעבר, "לא ניסיתי לשנות את זה, כי לא ידעתי איך לעשות זאת. 'תיאוריה וביקורת' זה אי קטן של דעות של אנשים חכמים שמדברים בעיקר עם עצמם ויש להם אפס השפעה על השיח במדינה. לא חשבתי שנכון לגרש אנשים מהמכון, למרות שיש כאלה שעזבו את המכון בגללי, ובהמשך עזבו גם את הארץ, כמו ניב גורדון ועדי אופיר, שיהודה שנהב הוא מתון לעומתם".

בהיעדר יושר אינטלקטואלי

ביוני התקיימו במכון ון ליר הקרנת סרט ודיון. מדובר בסרטו השנוי במחלוקת של אלון שוורץ, "טנטורה", שבו נטען כי במלחמת השחרור ערכו לוחמים מחטיבת "אלכסנדרוני" פשעי מלחמה וטבח בתושבי הכפר שעל הריסותיו הוקמו מושב דור וקיבוץ נחשולים. לקראת האירוע פורסם באתר המכון מאמר קצר תחת הכותרת "טנטורה - קולנוע תיעודי ושיח הנכבה בישראל" מאת אמיר פאח'ורי, שמבהיר היטב שמטרת האירוע היא לא רק לדבר על העבר, אלא לשנות את ההווה לקראת עתיד פוסט־ציוני.

"ב־20 השנים האחרונות עיקר עיסוקם של הפלשתינים עבר משוויון זכויות לשאלות של זהות הקשורות לנכבה ולאופייה הקולוניאלי של המדינה היהודית", כתב פאח'ורי, "העיסוק הזה כולל בתוכו לא רק את העבר אלא גם את ההווה המתמשך ולכן לא יכול להסתכם בתיאור העוולות של 48'. עליו לבחון את הקשר בין העוולה להולדה, ובעיקר בין שני אלה לסוג המשטר הישראלי, שהעיקרון המארגן אותו הוא עליונות יהודית. ביתר שאת הוא צריך להוביל לבחינה אקטיבית ומעמיקה של השאלה מהי הפוליטיקה הדו־לאומית שצריכה לצמוח מהכרה זו וכיצד מגיעים אליה".

בדיון שהתקיים אחרי הסרט לא השתתף אף גורם מחקרי שהביע ביקורת על תוכנו, אף שביקורת חריפה כזאת קיימת בתוך האקדמיה, כמו למשל של יואב גלבר, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה. "מאחורי הסרט טנטורה עומד קמפיין מאורגן", אומר גלבר, "זאת תעמולה אנטי־ישראלית שמנסה להראות שמדינת ישראל נולדה בחטא. הסרט לא רק סלקטיבי, אלא שקרי ממש באופן מכוון. קל מאוד לסתור את הטענות של הסרט שכולן בעצם מבוססות על עבודת התזה של תדי כ"ץ, מחקר שהוכח בבית המשפט כשקרי, ונפסל על ידי אוניברסיטת חיפה.

"פרסמתי עדות מתוך ספר שיצא לאור בדמשק על ידי בן טנטורה, בחור משכיל שעבד בבית המשפט. הוא כתב על תולדות הכפר והקדיש שני פרקים למלחמת העצמאות, שהמילה טבח לא מוזכרת בהם. בסוף הספר מופיעה רשימה שמית של 52 חללי טנטורה. במהלך השנים המספר הזה התנפח והיום כבר טוענים שנהרגו בכפר 250 איש. אין לאף אחד רשימה של 250 חללים, הכל אנונימי.

"מדו"ח של הצלב האדום יש לנו מידע על כמות האוכלוסייה לפני המלחמה ועל כמות הפליטים וכמות השבויים, חיסור בין המספרים מביא לכ־50 איש, קרוב מאוד ל־52 החללים. המחקר של כ"ץ בנוי על תיעוד בעל פה ולא על מסמכים בזמן אמת. על סמך ההערכות הוא המציא 200 איש במשיכת קולמוס, והרג אותם בטבח שלא היה ולא נברא".

למה את הקול שלך לא ישמיעו במכון ון ליר בדיון על הסרט או במאמר עליו?
"גם אם היו מזמינים אותי, לא הייתי נוסע מחיפה לירושלים בשביל לדבר עשר דקות. לוון ליר יש קו פוסט־ציוני ברור. הוא לא התחיל ככזה. היום זה כבר לא מכון מחקר אקדמי, אלא מרכז תעמולה. אותי המילה נכבה לא מפחידה. כתבתי ספר שנקרא 'על קוממיות ונכבה' והתמודדתי עם העובדות ההיסטוריות, אבל הם מתעלמים מכל מחקר שלא תואם את הקו שלהם. המומחיות של המכון היא להוציא את הדבר מהקשרו, לכתוב על נכבה ופליטים, תוך השאלה של מושגים פוסט־מודרניים כמו אוכלוסייה מוחלשת, ובלי להזכיר את ההקשר ההיסטורי שבשנות ה־40 בכל העולם היו נדודי אוכלוסייה אדירים. חוקרי מכון ון ליר אינם אנשי אקדמיה אלא תועמלנים. בעיניי זו לא שאלה של ימין שמאל, אלא של יושר אינטלקטואלי".

מתי לאחרונה היית במכון?
"כשעזמי בשארה ניהל שם אירוע גדול בשנת 1996 שכלל פאנל בנושא 'ישראל אחרי רצח רבין' שאליו הוזמנתי. הבנתי שאני נמצא שם בתור ימני מחמד. הבעתי את דעתי באומץ והצלחתי להרגיז את הקהל עד שנוצרה מהומת אלוהים. זאת היתה הפעם האחרונה שבה הוזמנתי לוון ליר".
ב־1978 ישב גלבר במשך שנה בוון ליר, כחבר האקדמיה הלאומית למדעים שהיתה אז בתוך המכון.

"ערב אחד היתה מחוץ לחדר שלי מהומה. ראיתי את כל חוקרי החוג למדעי המדינה של האוניברסיטה העברית. הם הגיעו לאירוע פוליטי בוון ליר שארגן פרופ' זאב שטרנהל, שהיה אז חבר האקדמיה הלאומית למדעים. הכרתי שם את גבי שפר ושאלתי אותו מה הקשר שלו לאירוע. השקפותיו היו שמאל מתון ורחוקות מאוד מהקיצוניות של שטרנהל. 'תראה', ענה שפר לתמיהתי. 'אני רוצה להיות מרצה בכיר ושטרנהל הוא פרופסור בעל עמדה בחוג למדעי המדינה, לכן הגעתי'. לצערי עד היום במדעי הרוח והחברה, אם לא תתיישר לפי קו מסוים, לא תקודם".

"מרחיבים אופקי חשיבה"

את ההטיה אפשר לראות גם בגיליון מיוחד של "תיאוריה וביקורת" שנקרא "אש בשדה קוצים" ומכיל 12 מסות קצרות בעקבות אירועי מאי 2021, המביעות עמדות שמאל קיצוני. כך למשל במאמרו "הגיע הזמן לעצור את הנכבה: על טמפורליות של חריגות ואלימות" כותב ד"ר נדים כרכבי, מהחוג לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת חיפה, מילים בוטות כנגד הגרעינים התורניים.

"האוכלוסייה הפלשתינית ב'ערים מעורבות' סובלת גם היא כבר שנים ארוכות מאלימות משטרתית, ובשני העשורים האחרונים - גם מ'התנחלויות עירוניות', או גרעינים תורניים, שמשליטים טרור כדי לשים ידם בעזרת יזמי נדל"ן על נכסים מבוקשים על קו החוף, ואגב כך להוביל לטרנספר שקט.

במובן הזה, אירועי חודש מאי היו המשך פועלו של משטר קולוניאלי התיישבותי שדוגל בעליונות יהודית על בסיס גזעי־דתי, ומיישם אידיאולוגיה שלפיה ההתיישבות היהודית מתרחבת בהתמדה על חשבון הילידים הפלשתינים ונוקטת פעולות נישול, גירוש והרג תחת מעטה דמוקרטיה ליברלית".

פסקת הסיום של המאמר עוברת מתיאוריה קיצונית לקריאה למעשים: "תפיסת הנכבה כהווה מתמשך אינה מבקשת רק להצביע על מהות הפרויקט הציוני, אלא בעיקר לכפור במימושו המוחלט של פרויקט זה. זו העת להקשיב לקריאתם המאוחדת של הפלשתינים, שעלתה במהלך האירועים האחרונים: הגיע הזמן שהנכבה תחדל להימשך".

"יש אופנה שמנסה לייצר שנאת חינם וקיטוב וברקע של הכתבה הזו נמצאת אותה אופנה. בעיניי זאת אחת הבעיות הקשות של החברה הישראלית", אומר פרופ' שי לביא, ראש המכון, "אני מרגיש שבדיוק נגד הדבר הזה המכון שלנו נלחם, בטח בשנים האחרונות מאז שאני פה, וממש מנסה להפוך את הסיפור הזה. צריך לעשות אבחנה קריטית בין אנשים והדעות הפרטיות שלהם לבין פועלם האקדמי. השאלה מה אנשים עושים מחוץ למכון לא חשובה, אלא מה הם עושים בתוכו. אנחנו מכון מחקר ומה שאנחנו עושים כאן זה מחקר אקדמי, אנחנו לא גוף פוליטי ולא מקדמים משנה פוליטית.

"מה שמאפיין אותנו זה מצוינות מחקרית ובינתחומיות והמחויבות שיש לנו, ושאין מספיק לאוניברסיטאות, להנגיש ידע לציבור רחב ומגוון. הקמנו בתוך ון ליר את מכון פולונסקי, שהוא מפעל ציוני ממדרגה ראשונה, שמביא לישראל חוקרים מכל העולם שאחר כך משתלבים באוניברסיטאות משפיעות בארץ ובעולם. יש במכון ניסיון, דווקא בתקופה מאוד מקוטבת של החברה הישראלית, לעשות שינוי".

מכון אקדמי אמור לעשות שינוי חברתי?
"אנחנו שואפים להרחיב את אופק החשיבה של הציבור ולדון במתחים שמאפיינים את החברה הישראלית כמו חילון ודת, ערבים ויהודים ושאלות של כלכלה וחברה. אין למכון אג'נדה פוליטית, אבל האג'נדה האקדמית שלנו היא לא לחזור על קלישאות. הסיפור שלנו הוא לא פוסט־ציוני, אלא לקחת דברים שהפכו למוסכמות, ולחשוב עליהם באופן חדש תוך הבאת קולות מגוונים".

גייז, ציונות דתית ו"נעם"

לביא מתקשה להתמודד עם השאלה כיצד אפשר לדבר על מגוון דעות בהיעדר חוקר ימני אחד לרפואה, ומעביר את רשות הדיבור לסוציולוג ואנתרופולוג מאוניברסיטת תל אביב, פרופ' ניסים מזרחי, עמית מחקר בכיר במכון. מזרחי הוא אחד משמונת החוקרים שבתחקיר שערכתי על הנפשות הפועלות במכון לא אופיין כשמאל מוצהר. בסוף 2019 הוא העביר ביקורת נוקבת על השמאל שמתנשא על הביביסטים ולא מצליח להבין את עמדתם, במסגרת ראיון אמיץ ב"הארץ", שעורר תגובות זועמות בשמאל.

תוך כדי השיחה עם לביא אני מבחינה בחיוכים מרוצים מתחת לשפם הדמיוני של מזרחי, שנראה מבסוט מהביקורת שאני מפנה כלפי המכון, ולמרות זאת הוא מגן עליו. "מרבית קבוצות המחקר שאני עובד איתן כאן הן מחוץ לקופסה של שמאל ליברלי" טוען מזרחי. "היה לנו פה כנס על חזונות אלטרנטיביים לשלום, בהשתתפות מתנחלים. במרבית הקבוצות בפורום שלי פה השמאל הליברלי במיעוט. אנחנו מנסים להבין מתוך נקודת מבט אמפתית את העמדה המוסרית של המתנחלים. היינו בגוש עציון. אני כותב ומלמד שעמדה שורשית - של אנשים שמחוברים עמוק בתפיסה האינטלקטואלית והרוחנית שלהם לשלם יהודי גדול וחרדים לשלום המדינה - זאת עמדה תקפה שחשוב להבינה ולהנכיח אותה. לעומת זאת, עמדת השמאל הליברלי שמעמידה במרכז את הפרט ותומכת בפריצת גבולות, גם היא עמדה שבטית.

"בעיניי יש פה משבר עמוק וכפול, גם אקדמי וגם פוליטי. האקדמיה אימצה עמדות נורמטיביות של שמאל פרוגרסיבי כנקודת מוצא מחקרית וזה יצר ליקוי מאורות והגביר עוד יותר את התקיעות הפוליטית של השמאל. גם במכון יש חוקרים שהעמדות הפוליטיות שלהם הפכו לעמדות מוצא למחקר אקדמי. אני מתווכח איתם. זה דיון שמתנהל פה בתוך המכון. זאת הסיבה שאני בוון ליר, כי רק פה אני מרגיש בית, בייחוד מאז ששי לביא תפס פיקוד על המכון".

"ניסים לא נמצא פה כקוריוז. הוא מייצג עמדה דומיננטית במכון", מוסיף לביא.

אבל משום מה לא בחרתם להביא למפגש איתי את יהודה שנהב.
לביא: "ניסים והדברים שהוא עושה משקפים במובן משמעותי מאוד את מה שקורה במציאות הנוכחית של מכון ון ליר".

ביחס למאמר על הסרט "טנטורה" ועל הדיון שנערך אחריו מבהיר לביא כי מדובר בעמדה אחת שאינה מייצגת את כל העשייה במכון. "זה אירוע אחד מבין רבים. עשינו למשל ערב אמיץ מאוד על שאלת הגייז בציונות הדתית ונציג של מפלגת נעם היה כאן על הבמה, ונכחו בדיון גם יואב שורק והרב יובל שרלו. פה מותר לדבר על הכל, יש פה מרחב מוגן שבו יכולות להישמע גם דעות שלא נוחות לשמאל הפרוגרסיבי".

אז למה בדיון על טנטורה לא נשמעו עמדות שונות?
"לא כל אירוע חייב להיות מאוזן. בעוד כמה שבועות יש לנו אירוע עם פורום קהלת. יש לנו קבוצת מחקר על הר הבית שהגיעו לדבר מולה יהודה עציון והרב יעקב מדן. אנחנו סופר סקרנים. אולי בין חוקרי המכון הבכירים אין ימנים, אבל בקבוצות אחרות, כמו בתוכנית המשפטנים לתואר שני או בתוכנית 'מסעות דעת' של סטודנטים לתואר ראשון, משתתפים מכל גוני החברה, ובחלק מהקבוצות הפרוגרסיביים הם מיעוט".

ממכון ון ליר נמסר: "במסגרת ההסכם בין משפחת ון ליר ובין רה"מ דאז דוד בן־גוריון, מימנה משפחת ון ליר את הקמתה של האקדמיה למדעים בירושלים, ובתמורה קיבלה בחכירה את השטח על מנת להקים בו את המכון. האקדמיה הלאומית למדעים, הות"ת והמל"ג נהנים לאורך כל השנים מזכות השימוש בקרקע ללא כל תמורה, ואינם נדרשים לשלם למכון דמי שכירות.

"לעניין הפטור ממסים, חוק ון ליר קובע כי המרכז נחשב למוסד בעל אופי ציבורי לענייני דת, צדקה, חינוך ותרבות. מתוקף אופיו זה הוא זכאי לפטור מדמי ארנונה, אגרת שילוט ואגרת כיבוי אש. פטור דומה, יש לציין, ניתן לשורה של מוסדות תרבות ורוח כגון יד יצחק בן צבי, מרכז מורשת בגין ומרכז זלמן שז"ר. מכון ון ליר אינו פטור ממיסים אחרים והוא משלם מס הכנסה, מס על שכר, מע"מ וכיו"ב על פי חוק".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר