שלושה שבועות עברו מאז נחשפנו לסיפור ההתעללות בתינוקת יסמין וינטה בת השנה וחודשיים. כל כך הרבה כבר נאמר על המקרה המזעזע הזה, שנראה כאילו כבר אין מה להוסיף. אלא שלפני שהספקנו לומר ג'ק רובינסון, כותרות החדשות כבר עוטרו במבנה גן "הקטנטנים של יעל" ברמת גן, בו כבר לפני שנה תועדו חבלות בקרב ילדי הגן אלא שהיה צריך שמישהו ישלם מחיר בחייו, או במקרה שלנו - בחייה של יסמין, כדי שהציבור יתעורר.
צילום: גדעון מרקוביץ
כולנו נזכור את יסמין, אבל מסופקני אם נזכור את אינה סקיבנקו, הסייעת שלפי כתב האישום הרגה את יסמין, התעללה בתינוקות והטיחה אותם על הרצפה, ואשר לפי דעתי הייתה צריכה להיות מואשמת ברצח. כי באותה הקלות בה הוחלף הרצח ב"הריגה", כך לא אופתע אם נמצא את סקיבנקו בזמן זה או אחר באותו התפקיד, רק במקום אחר.
באותו האופן, גם הפרשה השנייה תיזכר כ"פרשת הגן ברמת גן", מי יזכור בעוד שנה את שמה של מנהלת הגן יעל סבתו, או את שמה של הגננת המתעללת סיגל אלקיים וייס? מי יבטיח כי הבשורה ש"הגן נסגר עד להודעה חדשה" לא תתחלף בהודעה חדשה על פתיחתו במקרה הטוב, או במקרה הרע שלא נתבשר כלל והוא יפתח בשם חדש, עם אותו הצוות וההנהלה ממש?
אחרי 48 שעות בחדר לידה, הגיחה לעולם ביתי הבכורה- אביה . ילדתי, אבל זה מרגיש כאילו היא מעולם לא יצאה והיא עדיין בתוכי. לפני שנולד אחיה הקטן, ראם, חשבתי שלא תוכל להיות אהבה שכזו, שלא יהיה לי מקום לעוד קשר שכזה אבל מישהו חכם אמר לי שהלב זה שריר, שנמתח ונמתח ומפנה מקום מיוחד לכל ילד, וכך היה.
הגננת סיגל אלקיים // צילום: אבי כהן
ואני שומרת את הילדים האלה בתוכי ומבטיחה להם כל יום מחדש שאשמור עליהם מכל משמר. מאז ומתמיד פחדתי להשאיר את ילדיי עם אחרים, גם אם הם משפחה, כאלה שאני סומכת עליהם, וכמובן המסגרות החינוכיות. "אמא לחוצה" היו כאלה שקראו לי אבל אני לא הקשבתי, זכותי לפחד ולהיזהר כשמדובר בילדים שלי.
ולכן, כשחיפשתי מסגרת לילדים עשיתי תחקיר מקיף, בדקתי כמה מסגרות, שאלתי, בררתי, עד שמצאתי משהו לשביעות רצוני. אבל עם הזמן, למדתי שזה לא מספיק, האינטואיציה שלנו טובה אך קל לתעתע בנו, לצייר לנו תמונה שונה מהמציאות.
החודש האחרון הצליח לערער את עולמי, והיום, שלושה ימים לפני שאנחנו מציינים את יום הולדתו הראשון של ראם, אני שמחה שאני שומרת עליו מכל משמר - עם מטפלת צמודה בבית, מפקחת עליה ועליו בשבע עיניים.
ממשלת ישראל, ראש הממשלה, שר החינוך - איפה אתם? תתעוררו. אתם חייבים לנו דין בחשבון וחייבים לקחת אחריות. נדרשת כאן העברה מהירה ככל הניתן של חוק הפיקוח בגני ילדים שנמצא בדיונים כבר למעלה מעשור.
"זכותי לפחד כשמדובר בילדים שלי". זיו ובנה ראם
מעבר לדרישה להצבת מצלמות, שאני תומכת בה בכל לבי כגורם מרתיע, דרושה גם הרחבה של פיקוח המדינה. הדרישות לפתיחת מעון היום בישראל, מבישות, ואף אחת מהן לא מתייחסת ליקירים שלנו- תינוקות בגילאי 0-3.
בשום מקום לא נדרשת הוכחה להיותו של אדם כשיר לטפל בילדים רכים בשנים, לא נדרשת הצגה של תעודת יושר, הערכה פסיכולוגית, הכשרה כלשהי הקשורה לחינוך בגיל הרך, תעודה או תואר אקדמי. כל אלה לא מוזכרים כלל בתהליך.
המדינה מצליחה להתעלם ממאות אלפי ילדים בני 0-3 אבל היא לא תוכל להתעלם מאתנו, ההורים, אם נצא מחוסר האונים שלנו, ניקח את גורל ילדנו בידנו ונדרוש כאזרחים לשמור עליהם מכל משמר. אנחנו נותנים את הילדים שלנו למדינה בגיל 18, לא ייתכן שניתן אותם כלאחר יד כבר בגיל לידה.
אני קוראת לאמהות, לאבות, לאחים, סבים וסבתות לצאת לרחובות, ולזעוק עד שנבחרי הציבור שלנו לא יוכלו להתעלם מאתנו וממשלת ישראל תעביר את חוק המצלמות וחוק הפיקוח על המעונות. רק אם נצא ממקום הקורבנות ונבין כמה כוח יש לנו, נוכל להבטיח את ביטחון ילדנו.
הכותבת היא אמא לשניים, מנהלת תחום החינוך בארגון "הברית הישראלית"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו