פרשת הריגול בבית גנץ - קריסה מדאיגה של מעגל האבטחה

מדהים לגלות שבסוף שנת 2021 יכול עבריין מורשע, עם רקורד פלילי מרשים והיסטוריה לא קצרה בכלא, לעבוד באין מפריע בביתו של שר הביטחון. מדהים לא פחות לגלות שעד עתה לא עלה בדעתם של הגורמים שאמונים על האבטחה לבדוק את מי שבאים במגע עם האישים המאובטחים ביותר בישראל.

בהיבט הזה (ובו בלבד), עשה עומרי גורן טובה גדולה למדינת ישראל ולשירותי הביטחון שלה: הוא חשף את מחדלם בחינם, מבלי ששולם על כך מחיר. לא צריך להפליג בדמיונות לגבי מה שעלול היה לקרות במפגש בין אדם כזה למה שמתנהל בביתו של שר הביטחון; לחומר המסווג, לשיחות הסודיות ולאישיות עצמה, שאמורה להרגיש בטוחה בביתה שלה.

על גורן עצמו אין סיבה להרחיב את היריעה. מי שמציע את שירותיו לאיראן - מקומו בכלא. מרגל גדול הוא אמנם לא היה - צריך להיות חובבן במיוחד כדי לפנות לגורמים לא מוכרים באמצעות אפליקציות ולחשוב שלא יתפסו אותך - אבל מידת הצלחתו אינה רלוונטית. עצם המעשה מחייב ענישה מחמירה, גם לשם ההרתעה: יידע כל מי שמתעתד לרגל עבור גורם זר, שבקצה ממתין לו מאסר ממושך.

אבל בשונה מפרשיות ריגול אחרות, הסיפור כאן הוא לא המרגל, אלא הכשל האבטחתי. גנץ היה עד לפני חודשים אחדים ראש הממשלה החליפי. על הרקע הזה נתפרה לו חליפת אבטחה מיוחדת בעלות של מיליוני שקלים, ששנייה רק לאבטחת ראש הממשלה עצמו. היה שם הכל, לכאורה: מגדרות ומחסומים ועד מצלמות ומאבטחים. רק על דבר אחד לא חשבו מי שהיו אמורים לחשוב: לבדוק את מי שמסתובב חופשי בבית.

זה אירוע חמור מכדי שניתן יהיה לעבור עליו לסדר היום. הוא מחייב בדיקת עומק (שכבר החלה בשב"כ), אבל גם הפקת לקחים, ואולי גם מסקנות אישיות. על המתחקרים להתייחס לאירוע כאילו הנזק נגרם באמת, ועל הדרך לבדוק אילו חורים נוספים קיימים באבטחה ובממשקים שבין היחידה לאבטחת אישים לבין קציני הביטחון במשרדי הממשלה. ישראל כבר חוותה מרגלים, וחוותה מקרי רצח פוליטי. זה אמור היה להחזיק את המערך דרוך וערני מתמיד. העובדה שזה לא קרה מטרידה, בוודאי על רקע מאמצי האיראנים לפגוע בבכירים ישראלים. הפעם הזאת הסתיימה בלא כלום; לא בטוח שזה יהיה המצב גם בפעם הבאה.