להגן על הסוד, ללמוד מהכשלים: צה"ל גילה חובבנות מזיקה

יש להבדיל בין הסיבות המוצדקות שבגינן נעצר קצין המודיעין, לבין השתלשלות האירועים לאחר מכן • מידור משפחתו היה טעות: אם היו שותפים למידע מראשית הדרך - החשדות והתסכול היו נחסכים

קברו של קצין המודיעין ז"ל, צילום: מישל דוט קום

את פרשת "קצין המודיעין" צריך לחלק לשניים: מה הוא עשה, ומה קרה אחר־כך. על החלק הראשון לא ניתן להרחיב הרבה, מסיבות של ביטחון המדינה. גורמי הביטחון מרבים אמנם לתלות כל הסתרה, פסילה או צו באצטלה ביטחונית, אבל מעטים המקרים שהדברים ברורים ומוצדקים כל כך כמו במקרה הנוכחי. הסקרנות הציבורית והעיתונאית מובנת, אבל היא תיאלץ להידחות מפני עניינים חשובים בהרבה. "פעולות שפגעו קשות בביטחון המדינה" הגדיר זאת דובר צה"ל בהודעתו אתמול, ודייק.

החלק השני מחייב הרחבה. גם הוא נחלק לשניים: התיאור העובדתי של השתלשלות העניינים (כפי שפורטה בהודעת דו"צ), והטיפול המערכתי בפרשה. אין חולק שבהינתן מעשיו החמורים של הקצין (ואם לדייק: אקדמאי במעמד של קצין) מעצרו היה מוצדק, וגם העמדתו לדין בכל תנאי החיסיון הדרושים בתיקים מהסוג הזה. גם הארכת מעצרו עד תום ההליכים היתה מתבקשת, וכך גם שחרורו מהצבא - שנעשה לבקשתו, והוביל בדיעבד לקבורתו בחלקה שאינה צבאית.

אבל הטיפול המערכתי בפרשה הזו היה חובבני ומזיק. המידור של משפחתו ושל עורך־דינו היה טעות; אם ניתן היה לשתפם במידע אתמול, עדיף היה לעשות זאת בראשית הדרך ולחסוך מהם חשדות, כעסים ותסכול מיותרים. גם כך הם נותרו עם לא מעט סימני שאלה, שספק אם יוסרו.

"לחבק את החשוד ואת משפחתו"

מקרי עבר מלמדים שבפרשיות כאלה (והיו, לא רק בצבא) עדיף לחבק את החשוד, ואת משפחתו. צה"ל נהג הפוך מכך, ושגה. המערכת הצבאית התעוררה רק לאחר שהקצין מת, והפרטים החלו לצאת. זה היה מעט מדי, ומאוחר מדי.

גם הטיפול התקשורתי־ציבורי היה חובבני להחריד. כלל הברזל בפרשיות כאלה הוא שחייבים לשלוט בהן, ולא להישלט על־ידן. צה"ל נהג בדרך ההפוכה. במקום ליזום, הוא נגרר. הוא שילם על־כך מחיר כפול: הוא איבד שליטה, והוא עורר כלפיו חשד טבעי מצד כל הורה של חייל בצבא שתהה אינסטינקטיבית אם גם הילד שלו עלול למצוא את עצמו נכלא ונעלם.

 

בהודעת צה"ל נותר נעלם אחד: מה קרה לקצין. אם הוא התאבד (ואם כן, איך), או שהוא הורעל (כמו שסבורה משפחתו)

 

בהיבט הזה, הודעת דו"צ מאתמול היתה תיקון מאוחר, שטוב שנעשה. פורסם בה כל מה שניתן היה לפרסם, כחלק מניסיון להכניס היגיון בפרשה. להסביר מה קרה ולמה קרה, ומה נעשה כדי שזה לא יקרה שוב (ממנגנוני בקרה בצד המבצעי ועד למנגנוני בדיקה בגופי הכליאה).

ועדיין, בהודעה נותר נעלם אחד: מה קרה לקצין. אם הוא התאבד (ואם כן, איך), או שהוא הורעל (כמו שסבורה משפחתו). הבדיקה הטוקסולוגית שנערכה לו כחלק מהנתיחה שלאחר המוות אמורה לתת על כך את התשובה, אבל היא מתמהמהת. עם כל הכבוד לנהלים במכון לרפואה משפטית עליו לזרז את מתן התשובות, גם כדי לתת תשובה מה קרה, גם כדי להניח את דעת המשפחה, ובעיקר כדי לגדוע את החפירה של גורמים שונים בפרשה, שעלולה להוביל בקצה גם לחשיפת הפגיעה בביטחון המדינה שביצע הקצין.

אבל גם צה"ל נדרש למסקנות, בטווח המיידי ולטווח הארוך. בטווח המיידי, הפרשה הזאת מתנהלת בקקפוניה מוחלטת, כאשר לא פחות מ־6 גופים עוסקים בה במקביל ועם תיאום חלקי בלבד: היחידה הטכנולוגית שבה שירת הקצין, מחלקת ביטחון מידע, המשטרה הצבאית, דובר צה"ל, הפרקליטות הצבאית והצנזורה הצבאית. דרוש לעשות בה סדר, לקבוע אחראי אחד ולהגדיר יעדים ומטרות - גם בתחום המבצעי וגם בתחום המשפטי־משפחתי.

לטווח הארוך כדאי שצה"ל יתבגר, ויבין שלא ניתן עוד להחזיק "אסירים שקופים". זה נכון בדמוקרטיה ככלל, וזה נכון שבעתיים בעידן הנוכחי של רשתות חברתיות ושטף מידע. לו גורם יותר בוגר ופחות היסטרי ממחלקת ביטחון המידע היה מנהל את הפרשה, אפשר שחלק מנזקיה היו נמנעים - גם בהיבט הביטחוני, וגם בהיבט הציבורי.

צריך לקוות שצה"ל יפעל בצורה שקופה יותר מכאן והלאה. זה לא אומר שאת הכל אפשר לפרסם. נהפוך הוא; על הסוד - זה שבליבת הפרשה הנוכחית, ובכלל - חייבים להמשיך ולשמור. אבל בדמוקרטיה יש כללים, והם חלים גם (ואולי בעיקר) על מי שמחזיקים בידם כוח רב.

כדאי להכירi