7 ביוני 1981, מחר לפני 40 שנה, המריאו שתי רביעיות מטוסי קרב מבסיס "עציון" הסמוך לאילת לכיוון עיראק. 1,100 ק"מ הפרידו בינם לבין הכור הגרעיני אוסיראק. לאחר טיסה של שעה וארבעים ושלוש דקות, הם הטילו 16 פצצות על הכור הגרעיני והשמידו אותו. ישראל נטלה אחריות על התקיפה, והעולם כולו הוכה בתדהמה. לצד התגובות המתפעלות, ישראל ספגה גינויים, וארה"ב הזועמת אף הקפיאה זמנית משלוחי ציוד צבאי לישראל.
לתקיפה קדמה שורה של פעילויות ישראליות, שנמשכו כחמש שנים במטרה למנוע את הגעתה של עיראק ליכולת גרעינית. ישראל ניסתה להשפיע במיוחד על ארה"ב ועל צרפת, שסיפקה את הכור הגרעיני לעיראק, אך המאמצים הללו כשלו, ותהליך בניית הכור הראשון, "תמוז 1", אוסיראק בפי הצרפתים, הסתיים ב־1977.
במקביל לפעילות הדיפלומטית, במערכת הביטחון עבדו בצורה אינטנסיבית על הכנות לפעולה צבאית. ההערכות דיברו על כך שתקיפת הכור בעיראק תעכב את פרויקט הגרעין בכמה חודשים, או לכל היותר בכמה שנים. ראש אמ"ן דאז, יהושע שגיא, שהתנגד לתקיפה, תהה אם הסיכון המבצעי מוצדק נוכח הצורך בתקיפת כור נוסף שיקום תוך שנים בודדות, ולאור הנזקים המדיניים שתספוג ישראל בזירה הבינלאומית.
לפעילות עצמה נבחרו שבעה טייסים ותיקים, מנוסים ולמודי קרבות, וטייס אחד צעיר, אילן רמון ז"ל, שהיתה זו טיסת ההפצצה המבצעית הראשונה שלו. לאחר חודשים של הכנות, שבהן לא נאמר לטייסים במפורש מה הוא היעד, ביום העצמאות ה־33 למדינת ישראל הגיעו הטייסים לבסיס "עציון" הסמוך לאילת לקראת היציאה לתקיפה.
באותה העת קיבל ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, פנייה דחופה מיו"ר האופוזיציה שמעון פרס, שדרש לדעת מדוע ישראל מתכננת לתקוף את הכור. בשל החשש מדליפת המידע המבצע בוטל. כמה שבועות לאחר מכן, בחג השבועות, התבשרו הטייסים כי המבצע יוצא לפועל, ושמו שונה מ"גבעת התחמושת" ל"אופרה".
אחת מהבעיות המבצעיות שהטרידו במיוחד את חיל האוויר אז היתה סוגיית הדלק. תדלוק אווירי לא היה אופציה באותם ימים, והדלק של מטוסי ה־F-16 החדישים הספיק בקושי לתקיפה בעיראק וחזרה ארצה. לאור זאת מהירות הטיסה נקבעה להיות החסכונית ביותר בדלק, ומפקד חיל האוויר דאז אישר "תדלוק חם" - תדלוק בשעה שהמנועים פועלים. כמו כן, הטייסים נאלצו להשליך את מכלי הדלק הנתיקים בזמן שהמטוס חמוש, למרות החשש מפגיעה בחימוש במהלך שחרור המכלים.
"מודעות להתגונן"
"היו למבצע אתגרים אופרטיביים משמעותיים", סיפר ל"ישראל היום" אחד משמונת הטייסים שהפציצו בכור, אלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר. "אחד מהם היה אתגר ההגנה האווירית. עיראק היתה אז במלחמה עם איראן, והאיראנים ניסו לתקוף את הכור בינואר 1981 עם פנטומים, מה שהביא את העיראקים למודעות שעליהם להגן על הכור. כמו כן, רזרבות הדלק שלנו היו נמוכות מאוד, ואם היינו מסתבכים בקרב אוויר, לא היה נשאר לנו דלק לחזור הביתה".
עם הינתן האות, המריאו שמונת מטוסי ה־F-16 ושישה מטוסי F-15 לחיפוי מבסיס "עציון". בשל כיוון הרוח, בניגוד לתכנון המקורי, הם נאלצו להמריא צפונה במקום דרומה. המלך חוסיין, שבילה על היאכטה שלו באזור מפרץ עקבה, הבחין במטוסים הישראליים, וביקש מהמטה שלו להעביר את המידע לעיראקים. בפועל, מסיבה שאינה ברורה עד היום, המידע שעלול היה לפגוע באלמנט ההפתעה, לא עבר.
"טסנו בגובה נמוך מעל שלוש מדינות אויב - ירדן, סעודיה ועיראק. התקיפה היתה צפופה מאוד, כדי שהעשן מהפצצות של מספרי 1 ו־2 לא יפריע למספרי 7 ו־8 לראות את המטרה. את המקום השמיני והמסוכן ביותר לקח אילן רמון, שהיה אז רווק בלי ילדים. כל התקיפה כולה נמשכה כדקה וחצי", שיחזר ידלין.
על רגשותיו במהלך המבצע, סיפר: "אם מישהו יגיד שטייסים לא מפחדים, הוא לא אומר את האמת. טסנו שעה וארבעים ושלוש דקות, הרחק למקום שאף מטוס ישראלי לא היה בו, למדינה שאנחנו איתה במלחמה. ברגע שהרגשתי שהפצצה משתחררת ופוגעת, הלחץ ירד", ציין.
"אם יש חוק שאומר שכל מה שיכול להתקלקל - יתקלקל, בגיחה הזו כל מה שיכול היה להתקלקל, לא התקלקל. אף אחד לא נפגע והכור הושמד. זה הישג מדהים", סיכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו