ראשי ארגוני ביון נוהגים לא פעם להוריד את הרגל מהגז בשנתם האחרונה. החשש מתקלה, מהסתבכות לא רצויה שתטיל צל על הקדנציה שלהם, גורם להם לקחת צעד אחורה, ולהסתפק במה שכבר נעשה.
יוסי כהן נהג אחרת. בשנתו האחרונה כראש המוסד הוא דווקא לחץ על הגז. היו לזה לא מעט סיבות - מבצעיות, מדיניות, אישיות - אבל השורה התחתונה היא שזאת היתה אחת השנים היותר אינטנסיביות ופוריות עבור המוסד. במלחמה ובשלום, בחשאי ובגלוי, מול אויבים וידידים (ואפילו בקורונה) - ידו של המוסד היתה כמעט בכל.
על חלק מהפעולות האלה הוענק אתמול פרס ראש הממשלה, באירוע שבו גם נמסר רשמית כי מחליפו של כהן בראשות המוסד, דדי ברנע, ייכנס לתפקידו כבר בשבוע הבא. מי שנכח באירוע ידע לספר על הרבה חיוכים וטפיחות על השכם, שכיסו על לא מעט אתגרים שמצפים לרמס"ד החדש.
כהן, לטוב ולרע, היה ראש המוסד לענייני איראן. יותר מכל, זאת היתה משימת חייו. המבצעים הגדולים שהוא הוביל כוונו כולם לאיראן: מגניבת ארכיון הגרעין, דרך חיסול הפרויקטור מוחסן פחריזאדה, ועד לפגיעה הכפולה במתקן הגרעין בנתנז, המיוחסים למוסד. גם המדיניות כוונה לטהרן: מדרבון ארה"ב לפרוש מהסכם הגרעין ולהטיל על איראן סנקציות משתקות, ועד ל"הסכמי אברהם" שנועדו לתת לישראל אחיזה ובריתות אזוריות מול האתגר האיראני.
כהן נהנה משלושה פקטורים עיקריים, שאפשרו לו להצליח במשימה. הראשון - אופיו, ובעיקר נכונותו לקחת סיכונים. השני - האמון המלא שהיה לראש הממשלה נתניהו בו, וכתוצאה מכך בפעולות שהוביל. והשלישי - ממשל טראמפ, שנתן גב מוחלט לישראל (כהן, כמפעיל סוכנים מיומן, ידע למנף זאת גם לקשרים בין־אישיים בממשל, בעיקר עם שר החוץ לשעבר פומפאו).
החיים של ברנע יהיו סבוכים יותר. הרקורד המבצעי שלו מלמד שסיכונים הוא יודע לקחת ולנהל, אבל הרקע הפוליטי־מדיני שלו ייראה אחרת. ישראל נתונה בכאוס פוליטי מתמשך, שעלול להשפיע גם על קבלת ההחלטות בענייני ביטחון. גם העובדה ששלושת ראשי ארגוני המודיעין (אמ"ן, שב"כ והמוסד) מתחלפים בתוך פרק זמן קצר של חודשים ספורים אינה בריאה, בהסתכלות מרחיבה על הביטחון הלאומי.
גם הזירה הבינלאומית השתנתה דרמטית, וממשל ביידן מתנהל אחרת מקודמו - בוודאי בסוגיה האיראנית. החזרה המסתמנת של ארה"ב להסכם הגרעין תשפיע במישרין על פעילות המוסד, בכל דרך אפשרית. אם איראן תימנע מהפרתו כפי שעשתה תחת ההסכם המקורי, פעולות אלימות של ישראל יהיו על גבול הלא־לגיטימיות. לכן, המוסד יידרש להתמקד באיסוף מודיעיני שיידע להצביע על הפרות איראניות של ההסכם (אם יהיו), ויהווה בסיס להארכת ההסכם לתקופה נוספת. במקביל, המוסד יהיה שותף מרכזי לבניית תוכנית מגירה לאפשרות שההסכם יקרוס, וישראל תידרש לטפל באיום לבדה.
הצמצום הצפוי בפעילות ההתקפית על אדמת איראן יאפשר למוסד להגביר את העיסוק באתגר האיראני בגזרות אחרות. הסרת הסנקציות - והתזרים שיבוא בעקבותיה - יאפשרו לאיראן להגביר את מעורבותה השלילית באזור, ואת הסיוע לבנות חסותה. זה יחייב את ישראל להגביר במקביל את פעילות הסיכול בגזרות המיידיות (לבנון, סוריה ועזה) וכן, כמדווח, באלה הרחוקות יותר (עיראק ותימן). בראש סדר העניינים: פרויקט הדיוק לטילים של חיזבאללה, שכבר הוגדר כשני בחשיבותו בישראל אחרי הגרעין.
האתגרים האלה יחייבו את ברנע להרחיב את מעגל ההשפעה של ישראל - באמצעות המוסד - במדינות הסוניות באזור. פרץ הסכמי השלום נבלם בשלב הזה, אבל מתחת לפני השטח יידרש להמשיך את התיאום האסטרטגי, מול איראן וגם מול אתגרים נוספים - החל באל־קאעידה ודאע"ש, וכלה בנטישתה של ארה"ב את האזור וההתבססות הגוברת (והמטרידה) בו של רוסיה וסין.
לראש המוסד יהיו גם לא מעט אתגרים פנימיים־מקצועיים בארגון. העולם המבצעי השתנה משמעותית בשנים האחרונות, על רקע השינויים הטכנולוגיים. מה שפעם נעשה רק ע"י כחול־לבן מתבצע היום לא פעם (על פי פרסומים זרים) בידי סוכנים ושליחים. זאת מגמה שתתרחב בוודאי, ותוביל לשינויים מבניים ולסגירה ולאיחוד של יחידות מבצעיות. זה יחייב את ברנע להעמיק את שיתופי הפעולה המבצעיים והטכנולוגיים עם ארגונים עמיתים בארץ ובעולם.
לפחות בעניין אחד צפוי ברנע לנהל מדיניות שונה לחלוטין מזאת של קודמו: הנראות הציבורית. תחת כהן, המוסד היה בכל מקום, כל הזמן. כהן האמין שזה טוב להרתעה; מבקריו (כולל רבים מתוך המוסד עצמו) טענו שזה בעיקר טוב לכהן. תחת ברנע המוסד ינהג אחרת, לפחות בעתיד הנראה לעין. פחות תקשורת, פחות אזכורים, פחות לקיחת אחריות, פחות תמונות וראיונות "אקראיים". "הוא מעדיף שמעשיו ידברו ולא הוא, ושהקרדיט יהיה למוסד ולא לו", העיד עליו אתמול אחד ממכריו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו