בימים האלה, כל יהודי צריך לשאול את עצמו – ובכוונת מכוון השאלה מופנית ליהודים – כיצד התהפך העולם בתוך שנה? בקיץ 2020, ישראל כמעט והחילה ריבונות בהתנחלויות. בקיץ 2021, כל יהודי הוא מתנחל, וריבונות, גם בתוך הקו הירוק, אַיִן. לא בלוד ולא בנגב, לא בוואדי ערה ולא בירושלים, לא בגליל, לא ביפו ולא בשום אזור שבו יש דומיננטיות ערבית בשטח. אפילו קו 18 בתל אביב שינה את מסלולו ולא עובר עוד ברחוב יפת.
אני יודע, התקינות הפוליטית לא מחבבת אמירות מפורשות שכאלה. אבל הפי.סי, כלומר עצימת העיניים, הן אלה שהביאונו הלום. היהודים, גם את זה לא נהוג לומר, מצטופפים בגטו שבין גדרה לחדרה, מקווים שלא ייפלו קורבן לחבורות ערבים שייתקלו בהם ורצים לממ"ד מאימת הטילים שייפלו מהשמיים.
בשאר הארץ - בשדות העמק, במטעי התענכים, בחבל לכיש, בשפלת החוף, בעוטף עזה ובכל מקום אחר שהוא לא יהודי במובהק - כולם מתנחלים. זה החוט המקשר בין עזה לרמלה. בצד שלנו מדברים על "ישראל", אבל בצד השני, כולל אצל רוב הערבים אזרחי ישראל, השיח הוא לאומי. יהודים וערבים. אגב, אפילו נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה הגדיר אותנו "ג'ואיש סטייט", כלומר אנחנו אולי בורחים מלנקוב בשם המפורש, אך אחרים עושים זאת בשבילנו.
ולכן, כשמדינת ישראל לא מספקת לאזרחיה הגנה מטילים או מפרעות, נשאל לאן נעלמה הריבונות היהודית. כ-150 שנה לאחר תחילתו של הפרויקט הציוני, המסר שמקרינים מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל היהודים הוא פקפוק יסודי בזכותנו ובצדקת דרכנו. זו בוודאי לא כוונתם והם אולי אינם רואים זאת, אך אין ספק שכך מתפרשים הדברים בצד הערבי.
כשראש הממשלה לא אוכף את החוק במגזר כבר עשור וחצי, כשהוא משלים במשך אותה תקופת זמן עם טיווחים של דרום הארץ, כשמפכ"ל המשטרה מדבר על "שני צדדים של טרוריסטים", כשצבא היבשה חושב שמדי צה"ל מעוררים פרובוקציה, כשחיל האוויר אוסר נסיעה בדרכים המרכזיות לירושלים, כשהמשטרה רואה בקורבנות היהודים תוקפים ובתוקפים הערבים קורבנות, כשהשופטים לא באים חשבון עם הפורעים אבל בעצמם ממהרים להקדים את סגירת בית המשפט מאימת הפורעים, וכשאולפני הטלוויזיה מטייחים אלפי מקרים של פגיעה ערבית ביהודים אך מנפחים תקריות בודדות הפוכות - המסר הוא שהיהודים ויתרו. וגם אם כעת תחזור רגיעה, אין בה כדי לעקור את הרושם שהושאר.
אכן, לא מדובר בכל המגזר. יתרה מכך, רוב האוכלוסייה הערבית בישראל סובל סבל נוראי מהיעדר הריבונות. אבל ההיקף העצום של האירועים הלאומניים, פיזורם הגיאוגרפי והתמיכה המורלית שהם מקבלים מהגופים הייצוגיים, קרי ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל וחברי הכנסת הערבים, מובילים לאמת מרה. הקולקטיב הערבי מאתגר את זה היהודי. זו הבעיה, והיא אינה קשורה בכלל לסיפוח או לקיפוח.
לבני העם היהודי אין ספק בזכותנו ובצדקתנו. מי שצריכים להחליף את כיוון הרוח ואת המדיניות הם הקברניטים, בעיקר בגזרת משרתי הציבור, ומי שיש להם השפעה על השיח. אי אפשר להתלונן על האלימות ועל הרצחנות הגואות במגזר הערבי, ובאותה נשימה לתת לגיטימציה לוונדליזם בנימוקים של אפליה וסבל. זה לא הולך יחד. סבל אף פעם לא מצדיק פרעות, שלא לדבר על כך שרבים מהתוקפים מגיעים בכלל משכבות מבוססות.
עם הפסקת אש או בלעדיה, זהו האתגר שמנדלבליט, שבתאי, כוכבי, חיות, וכמובן נתניהו, גנץ ושאר שרי הממשלה, צריכים לטפל בו לאלתר. עדיין לא מאוחר להחזיר לשפיות את מסלול הציונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו