טוב עשתה ישראל, כשאפשרה למצעד הדגלים להתקיים במתכונתו הקבועה בירושלים. ההתעקשות על-כך, לכשעצמה, עיקרה לא מעט מהפוטנציאל הנפיץ של האירוע: מרגע שהיה ברור שישראל נחושה ולא מתכוונת למצמץ או לסטות מדרכה תחת איומי טרור או לחץ מדיני, נחלשו כל אלה במידה משמעותית.
כצפוי, אף ארגון לא ירה רקטות מעזה וגם לא מלבנון, לא בשעת פתיחת המצעד וגם לא בשעת סיומו. גם יהודה ושומרון לא בערה, ואפילו במזרח ירושלים היו אירועים מינוריים יחסית. כל מי שבקי בעסק העריך בסבירות גבוהה שזה יהיה המצב; שאלמלא הדברים יצאו מכלל שליטה – ובעיקר אם חלילה יהיו הרוגים בהר הבית – המצעד יצעד, ויסתיים בשלום.
ישראל השקיעה לא מעט מאמצים כדי שזה יקרה. בצד המדיני, הופעלה שורת מנופים על הפלשתינים ביו"ש ובעזה. האמריקנים, המצרים, הקטארים, הירדנים, נציגי האו"ם – כל מי שיודע להלך ולדבר בין הצדדים, הילך ודיבר (וגם הזהיר שישראל תגיב בתקיפות אם תותקף). זה סייע להרגעת הרוחות, בעיקר כאשר המסר הישראלי היה חד וברור: המצעד יצעד, אבל אין בו כדי לשנות את הסטטוס-קוו בירושלים.
לצד המאמץ המדיני הזה, ננקטו צעדים רבים כדי להגיע לאירוע במוכנות מכסימלית. משטרת ישראל זכאית לכל השבחים על ניהול מוצלח של אירוע מורכב ונפיץ, שהחל בשעות הבוקר המוקדמות בהר הבית עם עליה של מספר גדול יחסית של יהודים להר, נמשך במצעד הדגלים על עשרות אלפי צועדיו, וכלל גם לא מעט עימותים נקודתיים שחייבו ניהוג עדין כדי להימנע מהסלמה.
המשטרה הוכיחה כי הפיקה לקחים מאירועים דומים בשנים קודמות, כשבחרה להפעיל את הכוח בשכל, ובעיקר תוך תכנון מוקדם. גם שיתוף הפעולה שלה עם השב"כ היה מיטבי, בעיקר במעצר המוקדם של פורעים פוטנציאליים; אפשר רק להצר על-כך שצעדים דומים לא ננקטו כנגד כמה גורמים מקרב הימין הקיצוני, שהתעקשו לפגוע אתמול בחגיגה הירושלמית. הפרובוקציות שהם עוררו במתכוון עלולות היו לחבל במאמץ לעבור את האירוע בשלום.
גם השירים שליוו את מקצת הצועדים היו צורמים. ירושלים זכאית ביום חגה למלל מוצלח יותר מאשר "שיישרף לכם הכפר" או "מוחמד מת". בעיר שחגגה אתמול את איחודה, הקולות האלה הדגישו דווקא את הפירוד ואת הפער בין שני צידיה – המערבי והמזרחי. להמונים שלא נטלו בכך חלק ולכלל תושבי העיר מגיע יותר מזה; מי שלא יטפל בכך מעכשיו, יקבל את הקצוות האלה על טורבו במצעד הבא.
אבל הלקח העיקרי מהמצעד אתמול הוא שישראל לא צריכה להתבייש לממש את ריבונותה בכל נקודה בארץ. ויתור על-כך הוא מסוכן פי כמה, משום שהוא משדר חולשה.
לכן, צריכה ישראל להתעקש על-כך גם בעתיד, גם מול איומים (ואפילו מול טרור ממשי). עליה לעשות זאת בשכל כמובן, תוך חיפוש המחבר והימנעות מהתרסה מיותרת, ובעיקר – לזכור שתמיד יהיה גם "היום שאחרי", שבו ימשיכו הצדדים לחיות זה לצד זה, בירושלים ומעבר לה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו