תורמוס עיא הוא מהכפרים היפים במזרח התיכון. אני חולפת על פניו בכל נסיעה מביתי שבעפרה לשפלת החוף, מביטה בשדרת עצי הדקל המרשימה, בווילות האבן אדומות הגג המוקפות בוסתנים. משהו בכפר הזה משדר שלווה פסטורלית. שלווה מתעתעת.
השבוע, מונתצר שלבי, איש עסקים עשיר בן 44, אב לילדים, יצא מהכפר הזה לצוד בני אדם. הוא נעצר ביום רביעי בכפר סילואד הצמוד לעפרה, כפר שכבר הנפיק בעבר מחבלים אכזרים. מה גורם לאדם שלא חסר לו דבר להפוך לרוצח? כמה שנאה עיוורת צריך כדי לצאת בבוקר מהכפר השליו, לירות ירי חסר הבחנה כלפי אזרחים תמימים, ולפגוע בשלושה נערים שהיו בדרכם לישיבה. שלושה ימים התנדנד יהודה גואטה בין חיים למוות, עד שחדל. משפחתו האצילית הביאה אותו למנוחת עולמים בירושלים, בעוצמה מאופקת, בהבטחה לא לחדול, להמשיך בדרך גם כשהיא קשה ומייסרת.
בכל פעם שהעולם מדבר על הסבל והמצוקה הפלשתיניים, תמונת תורומס עיא הנוטפת עושר והדר עולה בעיני רוחי, ומעוררת בי גיחוך. גיחוך על מי שמנסים למכור לנו סבל פלשתיני מזויף ולקשור בין עוולות ה"כיבוש" לטרור. כאילו הרצחנות הזאת נולדה ב־1967 ולא היתה כאן עוד הרבה קודם, מוּנעת משנאת יהודים עמוקה. שנים חלמתי להקיש בדלתו של אחד ממשכני הפאר בתורמוס עיא, ולהציג את עצמי כשכנה מעפרה. זה עוד לא קרה שם, אבל קרה בהחלט בכפר שכן אחר, דיר דיבאון, שם התארחתי בעבר לשיחת שכנים מרתקת.
גם השבוע, למרות הפיגוע הנורא בצומת תפוח, נפגשו מנהיגים פלשתינים עם מנהיגי ההתיישבות בשומרון בסעודת אפטאר. בערבית ובעברית הם איחלו זה לזה רמדאן כרים, בריאות ושמחה. יש מנהיגים פלשתינים שאפשר לעשות איתם שלום מקומי ולחיות לצידם בשכנות מכבדת. זה יקרה רק אם נפעל בכל הכוח כדי למגר את השונאים ואת מממני הטרור. זה יקרה רק אם נרחיב את אחיזתנו בארץ היפה הזאת, נסלול עוד שביל, נקים עוד בית. נעצים את החיים על כל גדיעת חיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו