בסוף מאי 1952 נסע העיתונאי דוד גלעדי (סבו של יאיר לפיד) אל המורדות המערביים של הכרמל, שם ביקר בכפר א־טירה, ובקיצור "טירה", ששמו שונה לימים לטירת כרמל.
בכפר המוסלמי, שהיה מהעוינים ביותר להתיישבות היהודית בתקופת המנדט, חיו ערב מלחמת העצמאות יותר מ־5,000 תושבים - רובם נטשו את הכפר לפני כיבושו על ידי צה"ל ביולי 1948, כחודשיים אחרי הכרזת העצמאות של ישראל.
מייד אחרי כיבוש הכפר שוכנו בבתיו הנטושים, שחלקם נפגעו במהלך הקרבות, כ־3,000 עולים חדשים יוצאי בולגריה, פולין, טורקיה וצ'כוסלובקיה, ובשטח המישורי שבקרבת הכפר הוקמו שתי מעברות גדולות בשם "טירה צפונית" ו"טירה דרומית", שהכילו במאי 1952 כ־14 אלף תושבים.
"במעברות טירה למדתי כמה טוב להיות עולה חדש", פתח גלעדי את סקירתו לקוראי העיתון "מעריב". "מה רע לו, לעולה? שום חובות אזרחיות אינן מוטלות עליו. אדרבה, המעברה היא למעשה בית ספר לא מוכרז המלמד את תושביו־תלמידיו את רזי תורת הבטלנות, ומדי יום מתוודע העולה לעוד טריקים ושטיקים שיסייעו לו להיהפך לבטלן מקצועי - מקצוע שבו יתמיד ללא ספק, שכן לצידו טובות הנאה רבות".
גלעדי התייחס בדבריו לתנאי החיים במעברות, שהרגילו את העולה החדש לחיים ללא אחריות ולפטורים ממסים, כשכל השירותים - מים, מאור, ניקיון, ריקון בורות שופכין ועוד - ניתנים לו ללא כל תמורה מצידו. "ואם כך, היש פלא שמגיפת הפרזיטיות משתוללת בקרב העולים במעברות?"
עוד מדווח גלעדי בסקירתו שהרשויות המוניציפליות שבשטחן נמצאות מעברות לא נענות לדרישת משרד הפנים לגבות מס מדייריהן בעבור השירותים שהם מקבלים חינם אין כסף. "רוב ראשי המשפחות רוצים לעבור לגור בשיכונים המתחילים להיבנות בקרבת המעברות בטירה, אך לעבוד לפרנסתם? זה לא, שכן המערכת השלטונית הרגילה אותם שאפשר להסתדר גם בלי עבודה".
מחסור בדולרים לחקלאות: "תכינו דשן לבד"
בסוף מאי 1952 התקיימה, כמדי שנה, הוועידה השנתית של "תנובה", שמשכה אליה רבים מאלה שפעלו בתחומי השיווק המגוונים של הקואופרטיב - ובהם חקלאים, בעלי רפתות, לולים ומחלבות, דייגים וכוורנים.
נאום הפתיחה נישא על ידי שר החקלאות, לוי אשכול, שהדהים את קהל החקלאים באומרו ש"הגיע הקץ להקצאת דולרים לחקלאות! הקופה כמעט התרוקנה לחלוטין, ומה שנותר יוקדש אך ורק לרכישות בחו"ל בנושאים הקשורים למצבי חירום, כמו נשק לביצור כוחו של צה"ל".
השר הודיע לחקלאים ש"הגיע הזמן שהמשקים יתכננו את תוכניותיהם בידיעה שהמדינה אינה יכולה בזמן זה לאפשר יבוא כלשהו לצורכי חקלאות, והחקלאים נאלצים מעכשיו לעבד את שטחיהם בכלים העומדים לרשותם".
אשכול התייחס בדבריו לזרעים ואמר: "יעמדו לרשותכם אך ורק הזרעים שתגדלו בעצמכם". על זיבול האדמות החקלאיות אמר: "שקי הזבל מאירופה לא יגיעו הנה יותר בזמן הנראה לעין, ואני משתומם לדעת שמשקים רבים טרם הפנימו את חשיבות ייצור הקומפוסט (זבל אורגני מפסולת ושיירי ירק בשדות; ד"ס)".
באותן שנים לא פשטה עדיין בחקלאות הישראלית ההכרה בחשיבות הכנת הקומפוסט ותרומתו למחזור החקלאי, וחקלאים בודדים בלבד נענו לקריאת משרד החקלאות להגיע לימי לימוד על שיטת הפקת הזבל מחומרים אורגניים שנמצאים ברשותם. נאומו של אשכול דרבן חקלאים רבים לגשת מייד לדוכן משרד החקלאות, שהוקם בשטח הוועידה, ולהירשם לימי העיון הקרובים בנושא.
קק"ל מקדמת את "רעים לעט"
כל שבועוני הילדים והנוער שיצאו לאור לפני הקמת המדינה, ובשנים הראשונות אחריה, הקפידו על פרסום מדור שחיבר בין ילדים ובני נוער מחלקי הארץ השונים. מדור שכזה נקרא בזמנו "חבר לעט" או "רעים לעט", והיה פופולרי מאוד בקרב הקוראים הצעירים.
במאי 1952 הודיעה הלשכה הראשית של קרן קיימת לישראל שבכוונתה "לקדם קשרי התכתבות בין נערים ונערות מישראל עם צעירים יהודים ולא יהודים ברחבי העולם, תוך מתן דגש על מדינות העולם האנגלוסקסי". מטרת קק"ל במיזם היתה, כהצהרתה, "להפוך את בני הנעורים בישראל למפיצי ידיעות חיוביות על אודות המדינה, ובכך לקדם את תדמיתה בקרב עמי העולם".
התוכנית עבדה כך: סניפי קק"ל בארה"ב, קנדה, בריטניה, אוסטרליה ודרום אפריקה פרסמו מודעות בעיתונות המקומית, שהזמינו צעירים להתכתב עם בני גילם מישראל. הצעירים התבקשו לכתוב מכתב למשרדי קק"ל בארצם עם מידע על אודותיהם, תוך ציון גיל, נושאי התכתבות מועדפים ושפת התכתבות רצויה (אנגלית או עברית). המכתבים שהתקבלו נשלחו לקק"ל בארץ, שמצידה הציעה לבני נוער ישראלים להצטרף ליוזמה, ואחר כך התאימה וחיברה בין צעירים מישראל לאלה שבחו"ל.
בתוך זמן קצר נוצרו יותר מ־5,000 התקשרויות בין צעירים מישראל לעמיתיהם בחו"ל, וקק"ל דיווחה ש"רוב ההתכתבויות נעשות באנגלית, מעט מהן בצרפתית, ביידיש וגם בעברית".
ברבות השנים התברר שחלק מהמתכתבים נפגשו, בארץ ובחו"ל, ונוצרו גם התאהבויות שהובילו לנישואים ולהקמת משפחות.
ירושות לטובת צה"ל
עברו כבר שלוש שנים מסיומה הרשמי של מלחמת העצמאות, אך הרושם הכביר של הצבא העברי בפעולתו לא פג בקרב אוהדי ישראל בעולם. במאי 1952 דיווח שר החוץ, משה שרת, על עשרות ירושות ועיזבונות שהוקדשו לטובת צה"ל, ובהם 263 אלף כתרים דניים שהוריש לצבא הישראלי יהודי מקופנהגן; שלוש תמונות יקרות ערך של ציירים הולנדים מהמאה ה־17, שהוריש יהודי משווייץ; 1,000 דולר במזומן שהוריש יהודי שנפטר זמן קצר קודם לכן בניו יורק; וגם בית בטקסס שהוריש לצה"ל יהודי שהלך לעולמו.
הסכם מט"ח ספרותי
מצוקתן של מאות חנויות ספרים ברחבי הארץ הגיעה לשיאה במאי 1952, עקב התוכנית הכלכלית של הממשלה, שאחד מעיקריה היה ביטול הקצאות מטבע זר לצורכי יבוא ספרים מחו"ל. ב־22 במאי קיבל שר החינוך והתרבות, בן־ציון דינור, איגרת מהקונסול לענייני תרבות בשגרירות ארה"ב, ששכנה אז ברמת גן, ובה הצעה נדיבה. לפי ההצעה, יבואנים בישראל ישלמו לקונסוליה בלירות ישראליות תמורת ספרים מחו"ל, ואילו השגרירות האמריקנית תדאג מצידה לשלם בדולרים ליצואני הספרים בארה"ב. כעבור ימים ספורים התקבלה הצעה דומה גם מהשגרירות הרוסית, ושוק הספרים בישראל, על קוראיו וסוחריו, נשם לרווחה.
בית כנסת בגבול מצרים
בשטח המפורז שבין ישראל למצרים בניצנה (לשעבר עוג'ה אל־חפיר) נערך ב־27 במאי 1952 טקס חגיגי שבמהלכו נחנך בית כנסת, וברחבת הכניסה אליו הוצבה מצבת זיכרון לחללי צה"ל ששחררו את המקום מידי המצרים במלחמת העצמאות. הרב הצבאי של צה"ל, אל"מ שלמה גורן, מסר בהתרגשות ספר תורה לבית הכנסת החדש ואמר ש"עם ישראל קיבל את התורה מסיני - וכעת הוא מחזיר אותה לסיני". בסיום האירוע נערכה מסיבה שאליה הוזמנו גם קצינים מצרים שחנו בקרבת מקום כחברי ועדת שביתת הנשק הישראלית־מצרית.
הנעלמים / משחקי שכונה מפעם
ארנק קשור בחוט
חוט ניילון דק נקשר לארנק שהונח על המדרכה, כשאת קצה החוט החזיק ילד אמיץ מתוך חבורה שובבה שהתחבאה בין השיחים. כשמבוגר תמים התקרב למקום היו מושכים באיטיות את החוט כדי למשוך את תשומת ליבו, וכשזה התכופף להרים את הארנק - באה משיכה חדה ומהירה יותר, שגרמה לארנק לקפוץ ממקומו. המבוגר היה משמיע קול בהלה, ואילו הילדים היו בורחים מהמקום בקול צהלה על המתיחה המוצלחת.
הצרכנייה / פריטים מאז
קיסמים מפלסטיק
מתחילת שנות ה־60 החלה גם ישראל להיות מוצפת בפלסטיק, ואלפי פריטים שנוצרו עד אז מעץ, מגומי וממתכת - ניגפו בפני נחשול הפלסטיק, שנחשב באותם ימים לשיא הקִדמה. כך היו גם הקיסמים החדשים, שהחליפו באחת את אלה שיוצרו מעץ, והיו אף זולים מהם. הקיסמים החדשים שווקו בשפע של צבעים ססגוניים שפיארו כל צלחת הגשה, עד שהתבררו מגרעותיו של הפלסטיק ונזקיו לאקולוגיה - וקיסמי העץ חזרו לככב.
מתכוננים לאולימפיאדת הלסינקי
ב־28 במאי 1952 התכנסו לראשונה 13 שחקני נבחרת ישראל בכדורסל (בתמונה), לקראת האולימפיאדה ה־15 שנועדה להיפתח ביולי באותה שנה בהלסינקי, בירת פינלנד. היתה זו הפעם הראשונה שבה ישראל זומנה למשחקים האולימפיים, אחרי שבאולימפיאדה הקודמת, בלונדון 1948, היתה המדינה טרודה במלחמת העצמאות. נוסף על נבחרת הכדורסל נסעו להלסינקי עוד עשרה ספורטאים וספורטאיות. הישגי המשלחת היו דלים, אך רבים חשו סיפוק מעצם ההשתתפות במעמד הבינלאומי המכובד
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו