ישראל חוגגת ארבע!
ב־30 באפריל 1952, בארבע אחה"צ, יצא לדרך מצעד צה"ל לכבוד יום העצמאות הרביעי של מדינת ישראל. המצעד עבר ברחובות ארלוזורוב, בן יהודה ואלנבי, עד כיכר המושבות. לאורך מסלולו צעדו חילות הרגלים ואחריהם נעו טורי שריון, ומעל חלף מטס חיל האוויר לקול תשואות ההמונים.
במקביל יצאו לדרכם שבעה מצעדים צבאיים נוספים, קטנים יותר, בבאר שבע, ברחובות, ברמלה, בלוד, בחדרה, בחיפה ובטבריה, לעיני מאות אלפי צופים נרגשים. בירושלים לא התקיים מצעד צבאי באותה שנה, אחרי שבשנתיים הקודמות התקיימו המצעדים בבירה.
יום קודם לכן, בערב יום העצמאות, נערכו בכל רחבי הארץ טקסי יום העצמאות, ואחריהם רקדו ההמונים ברחובות עד לשעות הקטנות של הלילה. למחרת ערכו רבים פיקניקים באזורי החורש ועל שפת הים.
ביום העצמאות הרביעי עצמו, בתשע בבוקר, נערכה תפילה חגיגית בבית הכנסת "ישורון" בירושלים, במעמד הרבנים הראשיים, ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת, באירוע ששודר בקול ישראל.
כעבור שעתיים ערך הממונה על מחוז ירושלים, ד"ר אברהם ברגמן־בירן (לימים ארכיאולוג ידוע), קבלת פנים לקונסולים הזרים, שבאו למסור את ברכתם לישראל הצעירה ביום חגה. בצהריים נערכה במועדון התיירות בשכונת טלביה בעיר ארוחת חג שבה השתתפו מאה תיירים נרגשים, שזכו בהגרלה בסעודה במחיצתו של ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, ושריו.
בשלוש אחרי הצהריים התכנסו המונים באצטדיון הלאומי ברמת גן, לצפות במשחק גמר גביע העצמאות בכדורגל שנערך בין נבחרת ירושלים ונבחרת פתח תקווה, ושנחתם בתוצאה 0:2 לטובת פ"ת.
יום העצמאות הסתיים בנשף מפואר שנערך במלון המלך דוד בירושלים, שאליו הזמין בן־גוריון את אנשי הסגל הדיפלומטי המוצב בישראל, לצד נכבדים ועיתונאים רבים.
• השבוע לפני 70 שנה: לכל הטורים
מדוע הושמדה "הגדת העצמאות" שהפיק צה"ל?
ב־1952, ארבע שנים אחרי קום המדינה, החליט אגף ההסברה של צה"ל להפיק הגדה מיוחדת ליום העצמאות, שתישען בבסיסה על הגדת פסח המסורתית אבל תכלול טקסט שיתאים את עצמו לזמנים המודרניים ולעובדת היותה של ישראל מדינה חופשית ועצמאית בין העמים.
אחרי אישור הרעיון בדרגים הגבוהים בצבא, ניגשו הגורמים הרלוונטיים בצה"ל להפקת ההגדה המיוחדת, מתוך כוונה שהחיילים יקראו בה במהלך ארוחת ליל חג העצמאות במחנות צה"ל השונים ברחבי הארץ.
על פי התוכנית, גם חיילים שייצאו לחופשת יום העצמאות, ולפיכך לא ישהו בבסיסים, יקבלו לידיהם את ההגדה כשי - ויעשו בה שימוש בארוחות החג בביתם, לצד בני משפחותיהם.
לביצוע משימת חיבור ההגדה שכרה מחלקת ההסברה הצה"לית את שירותיו של הסופר אהרן מגד, שסיים את המלאכה בתוך כחודש ימים.
אחרי עיון בתוצרת גמרו עליה כל הגורמים הצבאיים את ההלל, וההגדה נשלחה להדפסה בלא פחות מ־10,000 עותקים, שהיו אמורים להיות מחולקים לחיילים מבעוד מועד.
אולם, כשבוע לפני יום העצמאות 1952, הגיעו כמה עותקים מההגדה החדשה לידי אנשי הרבנות הצבאית, ואלה, בליווי גורמים חרדיים, עוררו מהומת אלוהים - פשוטה כמשמעה. הם טענו שמדובר ב"מעשה של חילול השם", שכן "בהגדה הזאת נכתב שהצבא מגן עלינו ולא הקדוש ברוך הוא".
הארץ רעשה, עד שראש הממשלה, דוד בן־גוריון, הורה להשמיד את כל עותקי ההגדה - והם הועלו באש יום לפני חג העצמאות.
במהלך השנים נעשו בארץ עוד ניסיונות לקדם שימוש בהגדות יום העצמאות. ב־1968 (תשכ"ח), לדוגמה, כתב המחנך ד"ר ישראל צבי כנר (אביו של שדרן הרדיו דן כנר) הגדה ליום העצמאות שדמתה להגדת פסח. כך, למשל, לפיוט "אחד מי יודע?" הוסיף כנר את המילים "אחד הוא צבא הגנה לישראל". את הקטע "והיא שעמדה" שינה ל"והוא שעמד לאבותינו ולנו, שלא פעם אחת בלבד קמו הערבים לכלותנו - והקדוש ברוך הוא וצה"ל הצילונו מידם".
• לכל הכתבות, הטורים והמדורים של מגזין שישבת
המונים במרוץ יום העצמאות
בבוקרו של יום העצמאות הרביעי, בשעה 8:30, יצא לדרכו "מרוץ העצמאות" - השלישי מאז הקמת המדינה. המרוץ, שנמנה באותם ימים עם האירועים המרכזיים של החג הלאומי, משך תשומת לב רבה בקרב חובבי הספורט, בשל חוקי המרוץ המורכבים שיצרו מתח אצל המשתתפים וכן בקרב הצופים הרבים, שהתמקמו לאורך המסלול.
היה זה, למעשה, סוג של מרוץ שליחים בין נבחרות מארבעה מרכזי הספורט הגדולים בארץ - הפועל, מכבי, אליצור ובית"ר. מספר הרצים שייצגו כל מרכז ספורט היה זהה, ובמרוץ של 1952 השתתפו 90 רצים בכל נבחרת.
מסלול המרוץ היה שונה בכל שנה, והכלל היחיד שנשמר היה נקודת המוצא בתל אביב ונקודת הסיום בירושלים. בין שתי הערים נקבעו בכל שנה כמה מקטעים שונים של כ־20-15 ק"מ בכל מקטע, והתחרות בין הנבחרות נסבה גם על כל אחד מהמקטעים - וגם על המרוץ כולו.
למרוץ ב־1952 נקבעו חמישה מקטעים, והתחנות מתל אביב לירושלים נקבעו ברמלה, בחולדה, בשער הגיא ובקריית ענבים. בכל תחנה המתינו לרצים אישי ציבור והמון רב. במקום נערך טקס מיוחד - ומייד אחריו הוזנקו הרצים למקטע הבא.
בהגיעם לשערי ירושלים רצו הספורטאים ברחובותיה המרכזיים של העיר, עד לנקודת הסיום במגרש הכדורגל ימק"א.
הזוכה במרוץ העצמאות לשנת 1952 היתה נבחרת הפועל.
כרזת יום העצמאות
החל מ־1949 בחרה בכל שנה (למעט 1957) ועדת שרים לענייני סמלים וטקסים כרזה ליום העצמאות, מתוך שפע של הצעות שהונחו בפניה. מרכז ההסברה שבמשרד התרבות והספורט היה אמון על הדפסת הכרזה שנבחרה ועל הפצתה בכל רחבי הארץ. בשנת העצמאות הראשונה נבחרה כרזה שדגל ישראל היה במרכזה; בשנייה - הושם דגש על סמל המנורה ושבעת הקנים; בשלישית הוצגה ישראל כארץ בעלת מורשת והיסטוריה; ובשנה הרביעית, 1952, נבחרה כרזה בעיצוב פאול קור, שבאה להזכיר את הקשר בין עם ישראל ואדמתו לאורך הדורות. עם השנים איבדה כרזת העצמאות השנתית מיוקרתה, ובשנים האחרונות ויתרה המדינה לחלוטין על הפצתה.
מתנה מההתיישבות
1952 הביאה עימה משבר כלכלי גדול, והבעיה העיקרית היתה מחסור במזון, שהפך לקריטי בבתי חולים עירוניים. למען הקלת המצב, ולאות הזדהות של המגזר החקלאי עם כלל הציבור, הצטרפו חקלאים רבים למבצע ארצי שבמסגרתו תרם כל משתתף מתוצרתו ישירות לבית החולים הקרוב אליו. משק פיקסמן מעמק הירדן העביר לבית החולים ליולדות בטבריה את ביכורי עגבניותיו; הקרפיונים הראשונים מבריכות הדגים של החקלאים הפרטיים במושבה חדרה סופקו לבית החולים הופשטיין הסמוך; תלמידי כפר הנוער שפיה סיפקו לבית החולים העירוני בחיפה מתנובת גן הירק, ועוד.
זייף מסמכים בגיוס
יעקב וואזנה מירושלים הגיע באמצע אפריל 1952 ללשכת הגיוס בעיר וביקש להתגייס מייד, אך תאריך גיוסו נקבע ל־21 בדצמבר 1952. ווזאנה שב מאוכזב לביתו, וכעבור שבועיים הגיש את מסמכיו בשנית. מעיון במסמכים החדשים, שם פקיד הגיוס לב לכך שתאריך הלידה "הוקדם". הוא ביקש מווזאנה להמתין במסדרון הסמוך והזעיק את המשטרה, שעצרה את המיועד לגיוס. למחרת נשפט וואזנה בעוון זיוף מסמך ונשלח למאסר של חודש ימים בכלא.
הנעלמים / מנהגי חג העצמאות
קישוטי יום העצמאות
כיום נתלה דגל המדינה פה ושם מהחלון או ממעקה המרפסת, אבל בזמנים ההם הקישוט לכבוד עצמאות ישראל היה עניין רציני. בתחילת ימי המדינה כמעט כולם קישטו את חזית הבית או את פנים הדירה בדגל המדינה ובדגלי יחידות וחילות צה"ל, בצירוף תמונות "ישראליות" גדולות ושרשראות ססגוניות של דגלים. על כך נוסף קישוט החזית בירק מרענן, והילדים הקפידו לצאת מהבית כשהם אוחזים בדגל ישראל קטן.
הצרכנייה / פריטים מאז
סיכת דש ליום העצמאות
בכל יום עצמאות, עד אמצע שנות ה־80, הופצו בציבור סמלי דש לענידה על הבגד ביום העצמאות. בהתחלה יוצר הסמל מחומרים מתכתיים נחותים שהשחירו במהרה, אך בעשרות השנים שאחר כך היתה הסיכה עשויה אלומיניום דק ועליה הודבקה מדבקה צבעונית עגולה. ילדי הגנים ובתי הספר, יחד עם הבוגרים יותר - כולם ענדו מדי שנה בגאווה על דש בגדם את סמל חג העצמאות.
כולם אוהבים את חיילי צה"ל
בתחילת ימי המדינה היתה דמות החייל מושא להערצה ואייקון של התגשמות החזון הלאומי, שנים ספורות בלבד אחרי השואה. בהמשך חוברו לדמות ערכים של אומץ, דבקות במשימה, נכונות להקרבה ומנהיגות. אחרי הניצחון המפואר ב־1967 התעצם השימוש בדמות החייל באמנות העממית, במשחקי קופסה, בברכות לראש השנה, על עטיפות מסטיקים, בתחפושות פורים, בחוברות לילדים (דוגמת זו שבצילום) ועוד. כך עד למלחמת יום כיפור ב־1973, שלאחריה דמותו הנערצת של החייל הלכה והתפוגגה מההוויה הישראלית
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו