שיחות וציורים: גיבורי מלחמת יום הכיפורים במפגש עם דור הלוחמים הבא

בשנת 1973 אליעזר בריליאנט לחם במלחמת יום הכיפורים בחטיבה 179 של חיל השריון. שם, בקרבות ברמת הגולן, הוא הפך מנהג טנק למפקד מבלי שעבר הכשרה. כעת, כשהוא בן 75, הוא נפגש עם לוחם בחטיבה 7 בחיל השריון. דן זנדר (19) מגיע לביתו של בריליאנט בקיבוץ שפיים כדי להקשיב לסיפור שלו, לנסות לזקק, אם אפשר בכלל, את מורשת הקרב לציור.

"הייתי נהג. לא עשיתי קורס מפקדי טנקים. מעולם לא עמדתי בצריח בזמן ירי. לא הייתי תותחן ולא הייתי טען", מספר בריליאנט. "חצינו את הירדן בצפון הכנרת, בגשר אריק, ונעמדנו על הכביש בשורה. קיבלנו פקודה 'היכון לירי'. ואנחנו בשוק, הסורים ליד הכנרת. ואז אנחנו מטפסים בכביש יהודייה ובאזור צומת קצבייה נתקלנו בסורים. מלא טנקים ונגמ"שים סוריים. וירי מכל הכיוונים וצרחות בקשר. ואני רואה טנקים שלנו נפגעים".

בריליאנט מתאר את הרגעים שבהם הכל השתנה: "כעבור בערך שעתיים הרגשתי פגיעה, כל הטנק מזדעזע. עצרתי את הטנק ואז נכנס עשן והתחלתי להיחנק. עליתי לצריח, ואין מפקד בתא המפקד. אני רואה את הצוות יושב המום. שאלתי איפה המפקד. אומרים, הוא נפצע וירד מהטנק. ומסביב מלחמה, ואני זוכר שהטנק בוער.

"לקחתי מים וכיביתי את האש. נרגעו, אבל מה עושים עכשיו? טנק עם שלושה אנשים - היה מאוד מסובך לתפקד, אבל החלטנו שצריך להמשיך. היה מוטו: 'צריך להציל את עם ישראל'. ואנחנו מצטרפים לכולם, אפילו שאנחנו שלושה. התותחן, שהיתה לו הכשרה של מפקד טנק, יהיה המפקד. אם יראה בעיה - הוא ייכנס לתא התותחן ויירה, וככה נתפקד".

"יכול להיות שכל הצוות נהרג"

הוא מציין שאחרי כשעתיים טנק אחר נפגע, ונמלט ממנו חייל שהגיע לטנק שלהם. "נתנו לו לשתות מים והרגענו אותו. שאלנו מה המקצוע שלו, הוא אמר 'נהג'. מייד אמרנו לו להיכנס לתא הנהג. לא שאלנו אותו מה קרה לצוות שלו, יכול להיות שכל הצוות נהרג. הוא היה בהלם. ועכשיו מה עושים? מי הולך להיות מפקד? לא ידעתי להיות תותחן ולא ידעתי להיות טען־קשר, אז רק יכולתי להיות מפקד.

"אבל בחיים לא הייתי מפקד טנק. ידעתי את הפקודות משמיעה, ולהוביל טנק ידעתי, וביטחון עצמי לא היה חסר לי. הסכמנו שאני אהיה מפקד. מאותו רגע, ללא שום הכשרה וללא שום ניסיון, התחלתי להיות מפקד. זה אירוע די מכונן. התחלנו להילחם כמו שצריך, לפי הספר. עם עלייה לעמדות אש, עם פקודות אש מסודרות. מאותו רגע, וגם 20 שנה נוספות, הייתי מפקד טנק, וגם הדרכתי בקורס מפקדים. אני לא בטוח שמישהו ידע שלא עשיתי קורס מפקדי טנק".

כמחווה ללוחם, זנדר הנציח בציור את הרגע שבו החייל הגיע לטנק והשלושה הורו לו להיכנס לתא הנהג. הרגע שבו הפך בריליאנט למפקד.

לביא צרפתי ותומר עבאדי: "מטוסים עיראקיים ירו עלינו"

זה היה בגזרת סיני. לביא צרפתי (77) נלחם אז בסוללה כדי למנוע מכוחות הצבא המצרי לכבוש את מוצבי קו בר־לב.

בעיצומה של מלחמת יום כיפור הוא שירת במילואים בתור חובש בחיל התותחנים. בפגישה עם תומר עבאדי (19), לוחם תותחנים בעצמו בגדוד 411, הוא נזכר בביתו בקריית אונו במאמץ לבלום את הצבא המצרי, במתקפה של חיל האוויר העיראקי ובטיפול בפצועים תחת אש. עבאדי מקשיב לו, ומנסה לשחזר את רגעי הקרב בציור.

התחמושת נגמרה

"תפקידנו היה להפגיז את המוצבים שלנו כדי שהמצרים לא יוכלו להיכנס אליהם. הדרמה הקשה הייתה כשנגמרו לנו הפגזים. היינו סוללה בודדת ללא פיקוד, קיבלנו פקודות מהמטכ"ל. לא היה לנו גם רופא. היינו שני חובשים וסוללה של 80 חיילים", מספר צרפתי על אותו יום.

"לאט־לאט נגמרה התחמושת, וקיבלנו הודעה ישירה מהחיילים במוצבים: 'תמשיכו לירות, אם אתם לא יורים אנחנו אבודים'. התפקיד שלי היה לספור פגזים, כי היינו צריכים לרדת בהפגזות. היינו במצב מאוד קשה, כי התחלנו להוריד את הקצב. הורדנו לפגז בדקה, אחר כך פגז בחמש דקות. החיילים במוצבים התחננו שנמשיך להפגיז, ואז נגמר", הוא אומר.

צרפתי גם נזכר איך מפקד אוגדה 143, אריאל שרון, הגיע אליהם לסוללה. "אריאל שרון הגיע אלינו עם הג'יפ שלו. שאל, 'למה הפסקתם לירות?'. אמרנו לו שאין לנו תחמושת. הוא כל כך כעס. הוא הלך לצירים והתחיל לחפש משאית עם תחמושת. הוא מצא משאית ואמר לנהג לבוא אלינו. הנהג לא רצה, כי הוא היה צריך להגיע למקום אחר. שרון אמר לו: 'אתה לא בא - אני יורה בך ולוקח את המשאית'. לא היו לו חוכמות. הנהג המסכן סיפר לי את זה. הורדנו את המשאית וגמרנו את התחמושת בשעה. וזהו, נגמר, לא היה יותר". 

צרפתי מספר בבכי: "ואז המוצבים נפלו. זה היה מאוד קשה לנו לדעת שהם נופלים בגללנו".

בהמשך המלחמה הסוללה של צרפתי קיבלה תחמושת, והועברה לעמדה אחרת. "בשעה 9:00 בבוקר ב־13 באוקטובר הגיעו שני מטוסים עיראקיים, שחיפשו אותנו וירו עלינו רקטות".

מחזה אימים

הוא מוסיף: "כל התחמושת שלנו התפוצצה. זה היה מחזה אימים: אנחנו מנסים לברוח, ואני שומע קריאות 'חובש, חובש'. חזרתי לעמדה כשהכל בוער, לקחתי את התרמיל שלי ועברתי מפצוע לפצוע. טיפלתי ב־15 פצועים. היה הרוג אחד, ועוד שני הרוגים שלא ראינו אותם. הם היו על המשאיות בזמן הפיצוץ". 

על חירוף הנפש בטיפול בפצועים תחת אש במלחמת יום כיפור, צרפתי קיבל בסוף צל"ש. במפגש בין השניים, עבאדי הנציח את ספירת הפגזים של חיילי הסוללה בציור. "מתותחן לתותחן", הוא כותב בהקדשה לצרפתי.

אמנון כפכפי עם אייל קריספין: הרגשתי שאני היחיד ששרד"

באמצע הקרב בעמק הבכא, אמנון כפכפי נלכד בתוך תא הנהג. הטנק נפגע מפגז והוא יצא החוצה, רואה לנגד עיניו את צבא סוריה.

במלחמת יום כיפור הוא שירת בסדיר כמפקד טנק בחטיבה 7 בחיל השריון ברמת הגולן. בביתו בראש העין, כשהוא בן 70, הוא נפגש עם אייל קריספין (20), לוחם בחטיבה 7 ושריונר בעצמו. בציור, הוא מנסה לשחזר את סיפורו.

"כשפרצה המלחמה אף אחד לא חשב להזעיק אותי, כי מי צריך מש"ק חינוך? הגעתי לבסיס ריק. בשעות שאחרי כן התחילו להגיע עוד כמה חבר'ה. השליש היה הקצין היחיד, ואמר להישאר בבסיס. אספתי כמה חבר'ה, ובסופו של דבר היינו שבעה מפקדי טנק לשעבר", מספר אמנון.

הוא נזכר איך צלצל למפקדת הגיס וגילה שאין דרך לקחת אותם, מה שגרם להם לנסוע בטרמפים לחזית. "יצאנו לדרך בלי לספר לשליש. הגענו למחנה פילון, וביקשנו לדעת איפה גדוד 82. התשובה שקיבלנו היתה שאין גדוד. באיזשהו שלב אמרו לנו שיש טנקים עם תקלות במחנה נפתלי.

"עלינו לטנק והגענו לציר טרזן. ראינו משמאלנו רמפה עם טנקים. הצטרפנו וירינו איתם. באיזשהו שלב הסורים קיפלו את הזנב ונעלמו. ואנחנו מבסוטים, ניצחנו. ואז שמענו בקשר את המח"ט: 'כ־80 כבדים עוד מעט אצלכם'. הרמנו את העיניים וראינו ענני אבק ועשן מהטנקים.

"זה התחיל להיראות כאילו העסק הזה לא ייגמר טוב, כי הם פשוט כל כך רבים. הסבירו שחיל האוויר בדרך. מגיעים מטוסים מאחורינו, נכנסים לשטח, עוברים מעל הטנקים הסורים - ולא עושים שום דבר. אני זוכר משפט שנאמר: 'בואו נראה להם מי היינו. לא מי אנחנו', זו היתה התחושה".

הקצין עף מהצריח

במהלך הלחימה נפגע הטנק של אמנון. "הם ירו פגז נוסף, שפגע בטנק עצמו וחדר את הצריח. כל הטנק ממש התרומם באוויר. הייתי בתא הנהג ועפתי קדימה. הייתי משוכנע שאני היחיד ששרד, שתכף נחטוף פגיעה נוספת. הייתי לכוד בתא הנהג והתחלתי לקבל כוויות בידיים. הפלדה רותחת.

"הצלחתי להרים את המדף ויצאתי אל מול כל הצבא הסורי. היתה שם הפגזה נוראית וירי מסביבי.

"פגשתי קצין שהיה איתי בטנק. אמרתי לו 'אתה חי? איך הגעת לפה?', והוא אמר 'אני לא יודע, אני רק יודע שעפתי מהצריח ונפלתי לקרקע'. הלכנו מאחורי הטנק כדי שיגן עלינו. עליתי לטנק לראות מה קורה עם שאר הצוות. התותחן יצא מתוך הפתח. אמרתי לו 'אתה חי?', והוא אמר 'כן'. שאלתי 'מה עם שלום?', הוא אמר 'נהרג'.

"באותו זמן נשארו לנו אולי שלושה טנקים שלמים. כשנפגענו חשבנו שהפסדנו את הקרב הזה. אחר כך התברר לי שהסורים ברחו ולא ניסו יותר לעבור אותנו. אם היו מנסים עוד פעם אחת - לא היה מי שיעצור אותם. אבל הם לא ידעו את זה".