"חצי מדינה ידעה שעזריק נהרג, רק אני לא"

"כולם קראו לו עזריק", מספרת אורה ברזל-ארגמן (‭81‬) על בעלה, עזריהו ארגמן, שנפל במלחמת יום כיפור בקרבות הבלימה בסיני.

עזריהו (עזריק) ארגמן נולד בעתלית ולמד בתיכון בחיפה. חבריו לכיתה כינו אותו "הטנק" בשל כוחו הרב, שאפיין אותו גם בתנועות הנוער שבהן היה וגם בעת שירותו הצבאי. הוא התגייס עם חבריו לגרעין "עשת" לנח"ל המוצנח, ולאחר השירות הסדיר למד לתואר ראשון במחשבת ישראל ובספרות באוניברסיטת בר-אילן. בד בבד שימש רפתן בקיבוץ אורים, שבו התגורר.

את אורה הכיר כמעט במקרה. "נולדתי בעיר דטרויט לבני זוג ממוצא רוסי, הראשונה מארבעה ילדים", היא מספרת, "במהלך התיכון הייתי פעילה בתנועת הנוער הבונים, תנועה שדומה בערכיה לתנועת הנוער העובד והלומד הישראלית. וכך גם הגעתי לישראל בסוף שנות ה-‭,50‬ במסגרת תוכנית להכשרת מדריכים לתנועות נוער בחו"ל.

"חצי שנה למדנו מקצועות יהודיים והדרכה עם נוער ובחצי השני היינו בקיבוץ. עבדנו והתנדבנו. חלק מהרצון שלי להיות בארץ היה כדי לברר אם אני רוצה לעשות עלייה ואם אני רוצה לחיות בקיבוץ. אחרי שלושה חודשים בצובה עברנו לקיבוץ אורים, ושם פגשתי את מי שלימים יהיה בעלי. הוא הגיע עם גרעין של ישראלים שהיו בתנועת הנוער העובד והלומד".

במסגרת התוכנית שאיתה הגיעה לישראל, התחייבה אורה לחזור לארה"ב לשנתיים כדי להדריך בתנועת הבונים. נוסף על כך, היא רצתה לסיים את התואר באוניברסיטה. "הבנו שאין לקשר הזה עתיד ושאנחנו צריכים להיפרד. כל אחד ניסה לשכוח מהאחר ולצאת עם אחרים, אבל לא הצלחנו. התחלנו להתכתב כדי לראות מה ייצא מהקשר הזה וכעבור שנה החלטנו שאנחנו צריכים להתראות. נסעתי לבדוק עבודה של הדרכה בישראל, והוא חיפש הזדמנות עבודה מטעם תנועת הנוער בארה"ב. הוא התקבל לעבודה כשליח התנועה, ובסופו של דבר, הגענו שנינו לסן פרנסיסקו ועבדנו יחד בתנועת הנוער".

לאחר שנה בסן פרנסיסקו התחתנו שני הצעירים המאוהבים ובערב חג סוכות הגיעו לארץ, לעתלית. "כל השכנים באו לראות את האישה האמריקנית של עזריק", מחייכת אורה, ומשם המשיכו היישר לביתם החדש בקיבוץ אורים. עם השנים נולדו להם שלושה ילדים (עידו, חגית וענבר), ושניהם עבדו בתחום ההוראה - אורה כמורה ומאוחר יותר בתחום החינוך הלא-פורמלי ועזריהו כמנהל בית ספר ולאחר מכן כמזכיר החטיבה החינוכית במרכז הנוער העובד והלומד. ואז פרצה מלחמת ששת הימים.

ללא ידיעתו, הועבר עזריק לכוחות ההגנה המרחבית ותפקידו במלחמת ששת הימים היה להיות אחראי המקלט בקיבוץ אורים, בעוד חבריו לנח"ל המתינו במטעים ליד הקיבוץ ולאחר מכן נלחמו בחזית. "כל המלחמה הוא היה באורים, אחראי למקלט, והרגיש מפח נפש מאוד גדול. הוא לא היה לוחם גדול, אבל היה לו חשוב לעשות משהו שהוא מאמין בו, להגן על המדינה. הוא לא קיבל את העובדה שלא ישתתף במלחמה כשצריך אותו".

ברגע שמלחמת ששת הימים הסתיימה, פתח עזריק במלחמה משלו - להפוך שוב ללוחם. הוא כתב מכתבים ופנה לכל גורם אפשרי, ולבסוף, כשהוקם פלס"ר שריון בחטיבה ‭ - 500‬ שובץ אליה. במלחמה הבאה הוא כבר היה לוחם לכל דבר.

החיבוק האחרון היה שונה

"בשבת של יום כיפור ‭ 1973‬ כולנו צמנו והלכנו לנוח צהריים", נזכרת אורה בפעם האחרונה שבה ראתה את עזריק. "אני זוכרת שירדנו ליד הדשא שלנו ואמרו לנו לפתוח את הרדיו - מתחילה מלחמה. הוא כבר התחיל להכין את התרמיל שלו. ראינו את המטוסים שלנו טסים לכיוון דרום, לסיני. הבן שלי עידו היה אז בן ‭ .12‬ הוא וחברים שלו הלכו למגדל התצפית להביט במטוסים. הלכנו לאכול ארוחה לשבירת הצום, ואני זוכרת שעידו באמת הבין. הוא התחיל לבכות ופחד שיקרה משהו לאבא שלו. עזריק אמר לו שיהיה בסדר והוא מבטיח שיחזור".

בערך בשמונה בערב הגיעו חיילים, ועשו סיבוב בכל הקיבוצים שבסביבה כדי לאסוף את אנשי המילואים. "ליוויתי את עזריק עד תחנת האוטובוס ונפרדתי ממנו במגרש החניה בחיבוק ובנשיקה. החיבוק היה שונה מחיבוקים אחרים, אבל לא היה בי פחד שהוא הולך להיהרג". כמה ימים מאוחר יותר קיבלה אורה מכתב שבו סיפר עזריק שהוא בסדר ושעדיין לא התחילו הקרבות. זה היה המכתב האחרון שלו.

ביום הרביעי של המלחמה היה עזריק בנגמ"ש שהיב חלק מכוח שדלק בעקבות טנקים בגזרה המרכזית ליד אסמאעיליה. הנגמ"ש נפגע מטיל אר-פי-ג'י, ועזריק, יחד עם רוב הלוחמים שישבו בו, נהרג במקום. רק שניים יצאו בחיים מהריסות כלי הרק"ם ונמלטו לשטח בשליטה ישראלית. הנגמ"ש ובתוכו ההרוגים נותר בשטח האויב במשך כל זמן המלחמה מכיוון שהכוחות הישראליים עקפו את האזור שנותר כמובלעת.

"לא קיבלתי שום הודעה על כך שהוא נעדר", אומרת אורה אחרי דקה ארוכה של שקט. "כשהחלה הפסקת האש החיילים התחילו לבוא לחופשות ולשלוח מכתבים, ועזריק לא בא. אנשים באים לחופשה, והוא לא מגיע. הוא לא מגיע! לא שמענו כלום. אני כמובן התחלתי לדאוג מאוד".

בזמן שאורה ניסתה להבין נואשות לאן נעלם עזריק וליבה ניבא לה רעות, החלה השמועה על נפילתו והיעדרותו להתפשט, מכיוון שהיה דמות מוכרת בקיבוצים. "בדיעבד התברר לי שחצי מהארץ ידעה שהוא נהרג. לא היו טלפונים באותו הזמן בקיבוץ אלא רק במזכירות, ואולי זה היה לטובה. אנשים החלו לטלפן כדי לדעת מה קורה, הם כבר ידעו שהוא נהרג, רק אני לא ידעתי.

"היה בחור צעיר בסדיר, שעזריק היה מחנך שלו ושהיה איתו בגדוד. הוא חזר הביתה לכמה ימים ורציתי לדבר איתו, אבל הוא לא היה מוכן לדבר איתי. לא ידעתי שהוא ידע שעזריק נהרג. לא שמענו כלום. אני כמובן דאגתי מאוד. חבר גרעין שלו היה מרכז המשק. הוא שמע שלא התקבלה שום ידיעה מעזריק וניסה לברר עם כל מיני אנשים מה הם יודעים עליו. כולם בקיבוץ ידעו שהוא נהרג, אך זהו תפקידו של הצבא להודיע הודעה כזו".

לבקשת אורה יצא גיסה, עמירם, לסיני. הוא מצא את הפצועים מהנגמ"ש, שבישרו לו את הנורא מכל. "עמירם לקח ג'יפ עם חבר והם נסעו לכל הבסיסים בסיני, בניסיון לקבל מידע. בסוף הם הגיעו לשני בתי החולים שבהם אושפזו הפצועים מהנגמ"ש, ואלו ענו שהם בדקו את כולם לפני שברחו ושעזריק נפל בקרב. התייחסנו לזה כהודעה רשמית. ישבנו שבעה, אבל לא שמענו שום דבר מהצבא.

"הרגשתי שהשטיח נשמט מתחת לרגליים שלי, אבל גם שאני חייבת לעמוד, כי אני צריכה להחזיק את הילדים. זה מה שהחזיק אותי. הרגשתי שאני כל הזמן לפני טביעה. הרגשתי שאני צריכה להחזיק איכשהו את הראש מעל המים, וזה נמשך זמן רב. באו המון אנשים לשבעה, הרבה חברים שלו מהגרעין. הם מאוד עצבנו אותי כי לא היו מסוגלים לספר כמעט שום סיפור על עזריק.

"גם אחרי שנחתם הסכם הפסקת האש בקילומטר ה-‭,101‬ והיה אפשר לחפש את הגופות, לא שמענו שום דבר מהצבא. שמעתי בדרך לא דרך שיש איזושהי לשכה בקריה שעוסקת בנעדרים, אבל כשהגעתי לשם הם אמרו שהם יודעים איפה הנגמ"ש נפגע ושיודיעו לנו מה לעשות. דיברתי עם קצין מהקריה, שאמר שהם יודעים איפה נמצא הנגמ"ש השרוף ושיעדכנו אותי. בפועל לא שמענו כלום, גם לאחר שפנינו אליהם שוב. הם רק אמרו שהגופות לא ליד הנגמ"ש, ושהם מחפשים את עזריק".

"נבניתי מחדש בזכות הילדים"

רק שלושה שבועות לאחר שעמירם חזר עם הבשורה הקשה, קרוב לחודשיים לאחר תום המלחמה, הגיעו נציגי צה"ל להודיע לאורה כי בעלה מוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע. "נתתי להם את השמות של שני החיילים הפצועים שיבררו מה היה איתו. אני כבר ידעתי. אני מודה לאלוהים שהוא הלך בזמן קצר ולא סבל".

ביולי של אותה שנה נוראה זוהתה גופתו של עזריק, והוא הובא לקבורה בקיבוצו, חודש בלבד לפני חגיגות בר המצווה של בנו הבכור, עידו. "עברתי בכל יום במזכירות, כדי לבדוק אם היתה הודעה עבורי מהצבא, ולא היה כלום. יום אחד ביולי חזרתי מבאר שבע מהלימודים באוניברסיטה וקיבלתי הודעה: מחר ההלוויה. הגיעו המונים. היתה קצינת נפגעים, ונערך טקס צבאי. אני זוכרת שעמדתי ליד העץ ושמחתי שיכולתי לבכות. הילדים לא רצו לבוא להלוויה. לא הכרחתי אותם. למחרת לקחתי אותם לבית הקברות לבד".

חודש מאוחר יותר התקיימו חגיגות בר המצווה של עידו. "לשמחתי הוא אומר שהוא לא הרגיש שזה כמו הלוויה, אבל אני הרגשתי כך. האורחים היו אותם אנשים שהגיעו להלוויה, רק שהם אומרים 'מזל טוב' במקום להשתתף בצער".

אורה מודה שלא היה לה פשוט עם העובדה שעזריק התנדב להיות לוחם, אבל השנים הקהו את הכאב. "כנראה הדחקתי את הכעס על כך שהוא התנדב להיות לוחם. באותו הזמן מאוד תמכתי בו כי ראיתי כמה הוא אומלל. בעיניי, את ההחלטות מקבלים בשביל החיים ולא המוות, ולכן זו היתה החלטה נכונה מאוד עבור החיים שלו. הוא לא התכוון למות אלא להמשיך לחיות.

"אין לי כעס על משרד הביטחון, מכיוון שהיום המשרד נוהג אחרת", אומרת אורה, שההתנהלות בנוגע לבעלה היתה שערורייתית, בתוך הכאוס של מלחמת יום כיפור. "אז הרגשתי הרבה כעס וחוסר אונים, אבל השנים גרמו לי לסלוח. לא שווה להמשיך להתמקד בכעסים. התמיכה הרגשית של משרד הביטחון שונה לגמרי, וכמובן גם הסיוע מצד ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שעוזר לנו".

עשור לאחר נפילתו של בעלה, היא נישאה מחדש. "פגשתי את אמנון ברזל מקיבוץ חורשים ונישאנו. הוא גם היה אלמן ואב לארבעה, וחיברנו את המשפחות שלנו אף על פי שהילדים שלנו היו גדולים. כמה שנים מאוחר יותר היינו בשליחות של תנועת הנוער הציוני בהולנד, וכשסיפרנו שיש לנו שבעה ילדים, הם כמעט נפלו מהכיסאות".

במשך עשרות שנים פעלה אורה בתחום החינוך הלא-פורמלי - כמדריכת קבוצות ויועצת בתנועה הקיבוצית ולאחר מכן כמדריכת קבוצות ובתחום קשרי ישראל והתפוצות במכללת אורנים. "הודות לתעצומות הנפש שיש לילדים שלי, גם אני הצלחתי להיבנות אחרי השבר הגדול, אבל הנפילה של עזריק תמיד נמצאת ברקע, אצל כל אחד מאיתנו".

בתחילת השנה, בעיצומו של משבר הקורונה, השתתפה אורה בפרויקט "תרשום, תרשום" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. לנוכח העובדה שרבות מהאלמנות לא היו יכולות לצאת מהבית מחשש להידבק בנגיף, הוחלט להנציח את סיפורן ולהתמקד בהן. "מדברים הרבה על הנופלים, וזה מבורך, אבל לא על האלמנות. זו היתה חוויה מפתיעה מאוד", מספרת אורה.

שלומי נחומסון, מנהל מחלקת נוער וצעירים בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שיזם את הפרויקט, מוסיף: "מדובר בפרויקט שעלה בארגון בדומה לתהליך איסוף העדויות מטעם יד ושם לגבי ניצולים. החלטתנו להפעיל סטודנטים שעסקו בתחומים אחרים, אצלנו ובארגונים ובגופים שונים, ולחבר אותם לאלמנות - שיארחו להן לחברה וישמעו את הסיפורים שלהן.

"משבר הקורונה יצר מצב שבו השגרה של האוכלוסייה המבוגרת שלנו השתנתה - הם נכנסו לסיכון גבוה, גם בריאותי וגם נפשי, כי החרדות והדיכאון הרימו ראש. היינו חייבים לחשוב מחדש ולראות איך אפשר לעזור לאוכלוסייה הזו, שחווה קושי משמעותי".