אז מה עושים עם הכאב הזה? איך מכילים אובדן של לוחם שכולנו שמחנו ששרד את התופת הנורא באסון הנגמ"ש? איך אומרים לעצמנו שאנחנו לא אשמים, בזמן שכולנו יודעים שהאשמה היא שלנו?
ערב יום הזיכרון, מדינת ישראל חוטפת כאפה לפרצוף. טובי בניה מדממים כבר שנים לצד הדרך, ואחד מהם, בחור צעיר בשם איציק סעידיאן, החליט לוותר. הוא החליט לוותר, וכולנו אשמים.
רק לפני שבועיים מצא את מותו עוד גיבור ישראל מוטל לצד הדרך, בתמונה שמזכירה ימים אפלים מזיכרון עמנו; רק לפני שבוע פנתה אלי אשתו של הלום קרב שחבריו נהרגו לנגד עיניו, ולצערנו נכנע אף הוא לכאב - והיא אומרת בבכי: "אין לנו אפילו מניין לאזכרה".
לכאורה כולם כושלים. כולם. הכי קל להפנות אצבע מאשימה ל"אגף שיקום נכים", בזמן שכולנו יודעים שהבעיה היא רוחבית; ש"אגף שיקום נכים" פירושו שמשרד ראש הממשלה, שמעלים עין במשך שנים, אשם; שמשרד המשפטים, שמשסה את עורכי הדין הצעירים הנלהבים בטובי בנינו, אשם; שמשרד האוצר, שמדבר על אותם מתי מעט, פחות מ־20 אחוזים מחיילי צה"ל הסדירים שמתנדבים לקרבי, כעל "רודפי בצע" - אשם. אלה עורכי הדין שלא מוכנים לפשרה בנוגע לשכר הטרחה של הפצועים; זה ארגון נכי צה"ל, שלא היכה על השולחן חזק עד שהכל רעד; והכי עצוב - זה הצבא, צבא ההגנה לישראל, שנשבע "תדע כל אם עברייה שגורל בניה נתון בידי המפקדים הראויים לכך", שעומד מהצד ומשקיף כאילו לא שלח בעצמו את אותם גיבורים, בפקודה, לשדה האש והדם.
אז מה צריך לקרות? פשוט מאוד: שמדינת ישראל תעביר מחר תקציבים לאגף הנפגעים, כדי שכל לוחם שהשתתף בקרב יזכה לליווי של קצינת נפגעים. כי שיקום לא בא לידי ביטוי רק בכסף. שיקום הוא בעיקר החיבוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו