אחרי שדרכיהם הצטלבו בשדה הקרב, שני הקצינים נפגשים בבית החולים: "זו סגירת מעגל מרגשת"

ההודעה שהגיעה לטלפון של אורי היתה לא-שגרתית. הוא כבר חודשיים וחצי בלחימה בתוך רצועת עזה, עומד בפני מראות קשים, ריחות של מבנים שרופים וקולות של הדי פיצוצים. ואז, ברגע נדיר שבו סוף־סוף יש קליטה סלולרית, הגיעה ההודעה.

"אהלן אחי. קוראים לי אור, אני קצין בפלוגה ז'", נכתב על הצג. "ב-11 בדצמבר הגעתי אליכם בריצה אחרי שחטפתי נ"ט והטנק שלי נשרף... רק רוצה להגיד לך (ודרכך גם לפלוגה) תודה רבה על זה שזיהיתם אותי וטיפלתם בי באירוע. להגיע לפלוגה שלך היתה התחושה הכי טובה ובטוחה שהיתה לי בחיים".

אורי התרגש מההודעה. הוא הודה לאור, ובליבו גם קיבל החלטה: באחת מההפוגות, הוא הבטיח לעצמו, יגיע גם לראות אותו. להכיר את האיש שהוא זוכר כבעל כפנים מפויחות ועיניים כחולות מבוהלות.

חיבוק של כאב וגבורה

כמה שבועות אחרי אותה ההודעה, השניים מצליחים לממש את ההבטחה ולהיפגש בביה"ח הדסה הר הצופים שבירושלים. אור, שנפגע משאיפת עשן ומכוויות, מתחיל לחזור לחיים אחרי שיקום ארוך. אורי, שנמצא בהפוגה מהלחימה, מגיע במיוחד מביתו שבכפר יונה.

הם לוחצים ידיים בהתרגשות, נותנים חיבוק עז זה לזה. חיבוק שטומן בחובו כאב, גבורה והבנה שבזכות אורי וצוותו - אור נמצא כאן היום.

"לא הייתי מזהה אותך ברחוב. הרי אני ראיתי רק אדם שחור מפיח ועיניים כחולות", אורי פונה אל אור בחיוך, ואור צוחק שהוא בכלל לא ראה את אורי. "כשהגעתי אליכם, העיניים שלי כל כך כאבו שלא ראיתי אף אחד, רק את הפראמדיקית, שהצמידה את הפנים שלה לשלי - ואני כל כך שמח לראות אותך עכשיו. לקשר את הפנים לסיפור ולמי שהציל את החיים שלי".

שניהם חיים עדיין את שדה הקרב, שבו היו מהרגע הראשון. סרן אורי (24) הוא מ"פ פלוגת חשיפת התקיפה של גדוד 77, המשרת בקבע. אור (24) הוא סרן (מיל'), שגויס בתחילה לגזרת הצפון. אחרי כמה ימים עבר לדרום, להילחם כמ"מ לצד חבריו מגדוד 77 שבו שירת בסדיר. הוא זוכר את הנסיעה הטרופה אל הקו, את שריקות הכדורים וההיתקלויות הבלתי-פוסקות במחבלים, את רוח הלחימה ואת הרצון לנצח ולהציל את מי שרק אפשר.

גם את רגע הפציעה של 11 בדצמבר הוא זוכר לפרטי פרטים. את הריחות, את הקולות, את הכאב שחש כשניסה לצאת מהטנק השרוף. יחד עם אורי, הוא מקבל את התמונה המלאה כפי שנראתה גם מצד הלוחמים שהיו אחראים לפינויו.

"נסעתי בשיירה של טנקים באזור חאן יונס, וכבר התקרבתי לנקודת המפגש, ופתאום חטפנו נ"ט", קולו רועד. "הצריח התמלא באש. בדיעבד, התברר שהטיל פגע בתחמושת, ולכן היה פיצוץ גדול יותר. אין דרך להסביר את כמות האש שהיתה שם. התחושה היתה כמו כשפותחים תנור ומקבלים מכת חום לפנים בטמפרטורה של מאות מעלות".

צוות הטנק היה כלוא בתוך האש. בתושייה רבה, אור ניסה לפתוח את מדפי הטנק כדי להכניס אוויר. שלושת חבריו לטנק לא ענו לקריאותיו, והוא היה משוכנע שהם נהרגו. הוא הבין שהוא חייב לצאת מהטנק.

"היה ואקום בתוך הצריח, ממש הרגשתי לחץ באוזניים ובעיניים, כאילו הן עומדות לצאת מהמקום. איך שפתחתי את המדף של הטנק נכנסה כמות אוויר לא-נורמלית. מערכת כיבוי האש כיבתה חלק מהאש, אבל לא את כולה. ניסיתי לצאת מחוץ לטנק, ואיך שהוצאתי את פלג הגוף העליון היה עוד פיצוץ של תחמושת".

"קפצתי מהטנק, ופתאום הטנק התחיל לנסוע. הנהג נתי, חבר שלי עוד מהסדיר, נפצע קשה, אבל הבין שהוא צריך להזיז את הטנק למקום מבטחים. הוא לא ראה אותי. דחפתי את עצמי על האדמה לכיוון מרכז הטנק, והוא עבר מעלי כשהייתי בין הזחלים".

"ממש הצמדתי את הלחי ואת העקבים לאדמה כדי לא להידרס. כל הפנים והרגליים שלי היו שרופות, ואיבדתי את הראייה לאט-לאט. זו הסיבה שאני לא מזהה את אורי עכשיו, כי לא ראיתי אותו בזמן הפינוי".

אור הפצוע התחיל לרוץ לכיוון הטנקים האחרים, מרחק של כ-150 מטרים שנדמו לו כמו עשרות קילומטרים. "הייתי באמצע חאן יונס, בלי נשק, ובקושי ראיתי משהו. פחדתי מאוד מאש כוחותינו. ידעתי שאם אני כלוחם הייתי רואה אדם לבוש מדים ללא נשק רץ ברחוב - הייתי בטוח שזה מחבל".

"רצתי ורצתי, עד שהגעתי לצוות של אורי. היה לי הרבה מזל שאף אחד לא הספיק לירות בי בדרך. הגעתי מספיק קרוב ללוחמים בצומת, וגם הם כבר כיוונו עלי נשק. סימנתי להם עם הידיים, והם זיהו שאני לא מחבל. אני לא זוכר מה הם צעקו לי, אבל ברגע שהם תפסו אותי הרגליים שלי הפסיקו לעבוד. לא רק ששאפתי עשן, גם רצתי את 150 המטרים האלה הכי מהר שיכולתי. ורק כשראיתי אותם - ידעתי שעכשיו אני יכול לשחרר".

40 דקות גורליות

אורי זוכר איך ראה חייל מפויח רץ לכיוונו. "האינסטינקט הראשון הוא לירות באדם כזה, שחור מכף רגל ועד ראש, לבוש מדי צבא עם קסדה, באזור שלא טוהר ממחבלים. אבל זה היה אחרי האירוע שבו הרגו בשוגג את החטופים, ונזהרנו יותר. כשאור הגיע אלינו, התחלנו לשאול מי הוא ומה קרה. הוא אמר שהוא מגדוד 77, ושהטנק שלו נפגע. הוא היה נראה לי גמור".

"ישר עליתי בקשר הגדודי והודעתי שאני צריך פינוי מוסק דחוף. הבנתי שאני הולך לראות הרוגים בתוך הטנק, ולכן ביקשתי פינוי לכולם. החובש המקצועי הבין שיש לו בעיה בנשימה ושהוא צריך לשבת, ולא לשכב, והושבנו אותו על גרם המדרגות בציפייה לפינוי".

הצוות של אורי הצליח לחלץ בקושי רב את שלושת הפצועים הנוספים מהטנק, והעביר את כולם לנקודת הפינוי. בתוך 40 דקות מרגע הפגיעה, אור וצוות הטנק פונו לסורוקה. 40 דקות גורליות, שבהן כל עיכוב הוא בגדר סכנת חיים.

"במסוק הייתי בטוח שכולם נהרגו", נזכר אור, "אבל תוך כדי ששמו עלי חמצן הרגשתי טפיחה על הכתף וראיתי את נתי, הנהג, מחייך אלי ועושה לייק עם האצבע. הבנתי ששנינו נחיה".

"להמשיך קדימה בשביל כולם"

אור פונה לביה"ח סורוקה, שם ייצבו את מצבו. אחרי אשפוז של כעשרה ימים, הוא הועבר למרכז השיקום ע"ש גנדל בהדסה שבירושלים, עיר מגוריו, לטיפולה של ד"ר אליאור מורה. היום, אחרי טיפולי פיזיותרפיה ושיקום, הוא למד מחדש איך להפעיל את הגוף למרות הכוויות המרובות, ואף חזר לרוץ.

אורי המשיך בלחימה גם שבועות אחרי האירוע. אחד מהפראמדיקים שטיפלו באור, סמ"ר איתמר שמן ז"ל, נהרג בקרבות כשבוע וחצי אחרי הפינוי.

עכשיו אורי נרגש לראות את אור מתפקד. "לא ידענו מה המצב שלך, ועכשיו אני רואה אדם שנראה שונה לגמרי. אני שמח לדעת שאחרי כל הטירוף הזה אתה מצליח לחזור לאט-לאט לשגרה, אחרי כל הטיפולים. כל הסיטואציה הזו הרגישה מאוד נורמלית, מאוד מתאימה לשדה הקרב. עשיתי את מה שהייתי אמור לעשות, אבל מפגש כזה הוא סגירת מעגל מרגשת".

לשאלתו של אור, אורי מספר שהוא הקריא את ההודעה שאור שלח לו למפקדים ולחיילים בשטח. "העברנו את ההודעה, וזה מאוד חיזק את האנשים. במהלך הלחימה אתה לא עוצר לחשוב על הדברים, אתה רק רץ סביב אירועים, ואחרי ההודעה שלך נפל לאנשים האסימון שאנחנו עושים משהו ענק. בכל פעם שאני יוצא קצת הביתה, אני שומע אנשים תוהים אם צריך להמשיך את הלחימה. אבל חשוב לי שיידעו שבפנים רוח הלחימה מאוד גבוהה, ושאנחנו מתרכזים כדי להמשיך קדימה. אנחנו חייבים, בשביל כולם".