"לא היה לי ספק שאני הולך לצנחנים - גדלתי על המורשת של סבי"

רנ"ג (מיל') אברהם נודל ונכדו, רב"ט עמית דנינו - גדוד 890 של חטיבת הצנחנים

"סבא לא דחף אותי להגיע לצנחנים, הוא רק סיפר חוויות משירותו שם. מגיל צעיר מאוד זה נכנס לי לתודעה ורציתי בעצמי להגיע לשם. אני שמח שיש לנו חוויות משותפות". כך מספר רב"ט עמית דנינו (20), תושב כפר אורנים, לוחם בגדוד 890 בחטיבת הצנחנים שבו שירת סבו, רנ"ג (מיל') אברהם נודל, שעד לא מזמן המשיך להגיע למילואים ביחידה להטסה מבצעית, והשלים בכך 57 שנות מילואים.

"לא היה לי ספק שאני הולך לצנחנים", אומר עמית בגאווה. "דוד שלי, ניצן נודל, שירת שם - וסבא, כמובן. סבא לא לחץ, רק ציין תמיד בפני הילדים והנכדים שמי שיכול - שילך לקרבי. גדלתי על המורשת שלו".

דנינו הוא הצעיר מבין שלושה. הוא התגייס באוגוסט האחרון לצה"ל, ולא מכבר סיים את ההכשרה. בקרוב הוא עתיד לצאת לקורס מ"כים. סבו שירת בגדוד הזה, המשיך כלוחם מילואים בחטיבה ונטל חלק פעיל במלחמות ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים, לבנון הראשונה והשנייה, וכך גם בעשרות מבצעים. במהלך שירותו עוטר בשני צל"שים.

רנ"ג (מיל') נודל לא מסתיר את שביעות רצונו. בשנת 1961 התגייס לצנחנים לגדוד "אפעה", שם שירת כשנתיים וחצי. היה מ"כ (בין היתר של מתן וילנאי), ובשנת 1963 השתחרר. חודשיים לאחר השחרור נקרא למילואים ושירת בגדוד ההטסה של עוצבת האש, שם גם סיים את שירותו.

"במלחמת לבנון הראשונה הייתי בגדוד המרגמות 332. עברתי לשם ישר אחר שהשתחררתי מגדוד 'אפעה'. את הגדוד גייסו בצו 8 ב־5 ביוני, וב־6 ביוני הגענו לשבי ציון, שם התארגנו להטסה עם הליקופטרים לשטח לבנון. כשנכנסנו לשטח לבנון נפתחה עלינו אש גדולה בזמן הנחיתה, אז קיבלנו הוראה להתקפל ולחזור. כשנחתנו בשבי ציון, חברנו לחטיבת הצנחנים על מנת לסייע להם. בעזרת המרגמות שסיפקנו הם הצליחו לירות לכיוון ביירות. במקרה אחר, פלוגת הסיור של החטיבה נקלעה למערב של הסורים והם ביקשו סיוע מגדוד המרגמות, אך התחמושת עמדה להיגמר כי היינו חסומים על ידי שיירות ולא יכולנו לספק סיוע.

"מפקד הפלוגה של המפקדה קיבל על עצמו להעביר את כל פלוגת המפקדה עם התחמושת הנוספת אלינו, כדי שנוכל לתת את הסיוע. בזכות זה הצלחנו להוציא את פלוגת הסיור מהידיים של הקומנדו הסורי".

סא"ל בדימוס גידי הלל ובנו, טוראי הדר הלל - גדוד קרן 411 של חיל התותחנים בחטיבת האש 282

הדר מספר על הגאווה הגדולה ללכת בדרכו של אביו. "גדלתי בבית ציוני מאוד. מגיל צעיר היה ברור לי שאני רוצה להיות לוחם. אבא הגיע בדרכים שלו לחיל התותחנים, וגם אני רציתי להגיע ליחידות מיוחדות. היה לי פרופיל נמוך בגלל אסתמה, אבל הצלחתי להעלות פרופיל והיתה לי אפשרות לבחור בין שריון לתותחנים - אבל היה לי ברור שאני אלך בדרכו של אבא.

"במקרה, בטירונות שובצתי לאותו גדוד שאבא היה בו, גדוד 'קרן'. זה היה מאוד מרגש עבורי, ואבא היה מבסוט. השירות שלו היה משמעותי והוא אהב את המקום שהיה בו, כך שהוא מאוד שמח שיש המשך למורשת".

כמו הדר, גם האב גידי מלא גאווה. "אני גאה בהדר, שלאחר שנת שירות מאתגרת בחר להמשיך בשירות משמעותי בחיל התותחנים, ואני שמח מאוד על סגירת המעגל כשהוא משרת באותו הגדוד". אך מנגד - כמו כל הורה מודאג, גידי לא מאחל לו לחוות את זוועות המלחמה. "כל הורה מייחל שילדיו לא יידעו קרב ומלחמה. בסוף דצמבר 1983 השתתפנו במבצע גדול לחילוץ האזרחים מהמובלעת הנוצרית שבדיר אל־קמאר. בבוקר היום הראשון למשימה, שמענו ברשת הקשר הגדודית על היתקלות בעת פתיחת ציר.

"במארב המחבלים נהרג מפקד הכוח, טל רז ז"ל מחיפה, חברי לחדר בקורס הקצינים. זו היתה ראשית תקופת המטענים והמארבים של השיעים מול צה"ל. אני זוכר שבאותו לילה ירינו לא מעט. בכל ימי המבצע ירד גשם זלעפות ללא הפוגה, וטנק שנתקע על כביש שקרס חסם את החזרה שלנו. כשחזרנו לבסוף, חלק מהחיילים סבלו מהיפותרמיה וטופלו בציוד שהיה במחנה. לאחר כמה חודשים שב"כ עלה על עקבות הרוצחים, ואנו סגרנו מעגל כשהשתתפנו בלכידתם", הוא מספר בסיפוק. 

תא״ל (מיל׳) שמוליק רוזנטל ובנו, רס"ן תומר רוזנטל - חטיבה 7 של חיל השריון

"חטיבה 7 של השריון זה עניין שורשי במשפחה, מילדות אנחנו מחוברים לחטיבה. הייתי עולל כשאבא היה מח"ט 7. היינו מגיעים לביקורים, שמענו סיפורים ושרנו את ההמנון של החטיבה", מספר תומר. "אין ספק שהתקופה של שלום הגליל ושל רצועת הביטחון היתה התקופה המשמעותית ביותר עבורו - לא רק הלחימה, אלא גם הפיקוד".

תומר שחזר במדויק את המסלול של אביו: "היו לי כמה אופציות, אבל בסוף החלטתי להגיע לחטיבה. עכשיו, בדיעבד, ברור שזה נסלל מראש, ואני מאוד שמח על הבחירה הזאת. העבר של אבא נוכח אצלי, אבל אני לא מציג את עצמי בתור 'הבן של שמוליק, תא"ל במילואים'. עם זאת, אין ספק שזה ייצב אותי והשריש בי גם את גאוות היחידה".

האבא שמואל, עתיר הניסיון, מספר: "התגייסתי כחייל פשוט בשנת 79', עשיתי את כל המסלול בחטיבה, עברתי בשלושת הגדודים וסיימתי את השירות כמפקד היחידה לאחר 20 שנה - ואני בין הבודדים שעשו את זה. את כל תקופת הבגרות של חיי עשיתי בחטיבה - ברמת הגולן, וגם הרבה שנים בלבנון".

מאחר שהיו חסרים קצינים לאחר תקופת המלחמה, הקידום היה מהיר, ושמואל הפך מחייל צעיר למג"ד כבר בגיל 27, כשהיום הגיל הממוצע הוא 32-31. "להיות מפקד של 400-300 חיילים בלבנון בגיל 27 זה מטורף. הדור הצעיר הרבה יותר טוב ומקצועי מאיתנו, הם מגיעים יותר בגירים ובשלים לתפקידים. נעשו אז גם המון טעויות שלמדנו מהן ושילמנו עליהן מחירים".

על המלחמה שנצרבה בזיכרונו הוא אומר: "אין ספק שמי שעובר מלחמה מתחיל כאדם אחד ומסיים כאדם אחר. זה מאוד מעצב ומאוד משפיע - הלחימה היא החלק הקל, מה שלא קל זה המראות. לראות טנק חוטף טיל, נפגעים, ריחות. אני רואה היום תמונות מאוקראינה וזה מחזיר אלי את תמונות המלחמה - זה מה שנצרב הכי חזק מהמלחמה. אך מנגד - זה גם מחשל אותך ומבגר אותך".