על מחזור החיים של הצומח אי אפשר לערער: כל עץ מתחיל בזרע, וכל זרע מלוקט בידיו הנאמנות של אמיר הרמס.
הרמס בן ה־50 עובד כבר יותר מעשור בקרן הקיימת לישראל, קוטף מקצועי עם ניסיון שלא רוכשים במשתלות. אחרי שהוא מסיים לעשן סיגריה ולהתבדח על סכנות, הוא חובש קסדה אדומה ומאבזם את חגורות האבטחה. עם הגמישות האתלטית והזריזות החתולית שלו הוא מתכוון מייד לטפס על העץ הכי גבוה באזור. רגליים על הענפים, חיבוק של הגזע עם הידיים, הכיוון למעלה - ובתוך דקות הוא כבר נוגע בשמיים.
"הטיפוס על הגזע זו העבודה הקלה. החלק הקשה הוא היציאה לענפים", מבהירים חבריו שמביטים עליו מלמטה, בעוד הרמס מתקדם בפעימות של שני מטרים, ואחרי כל עלייה קושר עוד כבל אבטחה סביב גזע העץ.
הוא נולד וגדל ביד אליהו. "הדבר הראשון שהתחלתי לצלם זה עצים", יספר אחר כך בחיוך גדול. עשרים שנה עבד כצלם אירועים, עד שהגיעה המהפכה הדיגיטלית וחבטה בו חזק. "פתאום כל סטודנט הפך להיות צלם, ואני עוד הייתי בפילם. הפרנסה שלי הלכה וירדה, והחלטתי לעזוב את תל אביב. עברתי לגור ביישוב שהם, ובגיל 40 נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לחפש עבודה חדשה".
מעבר מצילום חתונות ובריתות לטיפוס על צמרות עצים הוא אבולוציה מוזרה, זה נכון, אך להגנתו מספר הרמס: "יש לי היסטוריה. הייתי מטפס על קירות טיפוס בספורטק, ותמיד אהבתי טבע וטיולים. כל עץ שאנחנו אוספים ממנו זרעים - אני מצלם ומתעד אותו. מבחינתי, העבודה הזו מספקת. חוץ מזה, אתה לא מבין איזה נוף יש מלמעלה. יוצאות לי תמונות מדהימות באינסטגרם, כל יום אני מעלה סטורי מעץ אחר בארץ".
כדי לאסוף את הזרעים, הרמס מוכרח להתקדם לאורך על ענפי הברוש, כמו היו חבל לוליינות בקרקס נודד. "בעזרת חבל שנתפס למעלה אני מייצר משולש ומאבטח את עצמי לענף אחר, כדי שלא אפול. אם אתה תלוי רק על חבל אחד - אכלת אותה", הוא מסביר. "איך יודעים שהענף מספיק יציב? עניין של ניסיון". את הירידה עושים בגלישה מטה כמו בסנפלינג, "שלפחות יהיה חלק כיפי בסוף".
את תהליך הטיפוס ואיסוף הזרעים שקוטף הרמס, מאבטח מגובה האדמה יוסי נטו (38), שמקפיד להיות בקשר רציף עם חברו שעל העץ. "יש סיפורים על תאונות. נגיד, תמיד צריך לשים לב שאין כבל חשמל, כי מספרים על מישהו שקיבל זרם בגלל שנגע במקל", מספר יוסי. "אלה סיפורים. אין ספק שמפחיד לעלות על עץ גבוה. זה מסוכן, אבל אנחנו עושים הכל כדי להיזהר".
איפה לומדים איך להיזהר?
"עשינו קורס במכון וינגייט כדי להיות מאומנים הכי טוב שאפשר. אמרו לנו: 'הכל יהיה בסדר כל עוד תבטחו במי ששומר עליכם מלמטה, כי חייו של המטפס נמצאים בידיים של מי שמאבטח אותו'. מאז שהבנתי את זה, אני בדרך כלל מתנדב להיות למטה, כדי שהחיים של החברים שלי יהיו בידיים שלי, ולא להפך".
• • •
המדור לזרעים ומשתלות של קק"ל כולל שלושה עובדים. אמיר ויוסי, שאותם כבר פגשנו, ועליהם מפקח ראש המדור, חגי יבלוביץ' הנמרץ. "כשחיפשנו בזמנו עובד בלשכת התעסוקה, כתבתי במודעה במפורש שהתפקיד לא מתאים למי שסובל מפחד גבהים", הוא מספר.
"בנו עבורנו תוכנית הכשרה מיוחדת בווינגייט, כי בניגוד לאחרים שלומדים טיפוס על מנת לגזום או לכרות עצים - אנחנו עולים עם חבל ואף פעם לא עם חפץ מוטורי, מקסימום עם מזמרה כדי להוריד פירות. אנחנו מטפסים מאוד עדין. כל עץ הוא מצטיין, מיוחד, ונחזור אליו בשנה הבאה".
כולם מתאספים בחצר מרכז הפיקוד של היחידה בבית נחמיה, סביב שולחן עץ, בולסים עוגיות חנק ולוגמים יחד תה צמחים. יבלוביץ' מסביר בפירוט את תפקידו ההכרחי של המדור במחזור החיים העצי הארץ־ישראלי.
"אנחנו כמו מפעל שאחראי על כל אספקת הזרעים וחומרי הריבוי למשתלות של קק"ל", הוא אומר. "קק"ל מייצרת את כל השתילים שלה בעצמה. לא קונים משום גוף חיצוני. כל השתילים הקטנים והזרעים שמגיעים לגנים ולבתי הספר - הכל מתחיל פה, מכאן הכל צומח.
"ללא המקום הזה, המשתלות לא עובדות, אין ט"ו בשבט ואין כלום. ככה יש לנו שליטה מלאה, כי כשאתה יודע שמקור הזרע טוב, אז בסופו של דבר העץ הזה יתפתח וישגשג ביער".
מה יהיה אם מישהו חיצוני ילקט?
"אז כנראה הוא יבחר בעץ הכי נוח וקרוב וזמין, כי כולם מסתכלים בסוף רק על הכסף. יראו עץ קרוב לכביש, יאספו ויביאו. אני מסתכל על הדברים אחרת - אני מחפש את העץ הכי טוב ביער, הכי איכותי, כדי להוציא ממנו זרעים. ואלה יהיו זרעים עם התכונות הגנטיות הכי טובות, ומהם נגדל את העצים הבאים כדי שביער תמיד יהיו עצים עם התכונות הכי טובות שאפשר".
עד לגובה של כשמונה מטרים עוד אפשר להגיע לפרי עם סולם או מקל, ולכן בעצים נמוכים כמו אלון או אגוז אפשר לאסוף את הפירות בידיים, בעזרת סולמות ומקלות ועם יריעת בד פרושה למטה. את הטיפוס המסורבל מבצעים הבחורים על עצים גבוהים, קרי אורנים, ברושים, ארזים, אקליפטוסים ואחרים.
"בדרך כלל אנחנו עולים עד לגובה של 25-20 מטרים, כי הפרי נמצא למעלה, ובמקרים רבים ההפריה הטובה נמצאת בצמרת. למשל, בארזים קל להבחין שהאצטרובל באיכות ירודה יותר בחלקו התחתון של העץ".
• • •
לקק"ל שלוש משתלות ברחבי הארץ. גולני בצפון, גילת בדרום ואשתאול במרכז. שלושתן מייצרות יחד כמיליון שתילים בשנה, שחלקם ניטעים ביערות וחלקם מחולקים בין בתי ספר, בסיסי צה"ל, רשויות מוניציפליות וכדומה.
"לכל משתלה יש את האופי שלה", מסביר יבלוביץ'. "עצים שהולכים לצפון, כמו עצי מחט ועצי ארז, לא דומים לעצים שהולכים לדרום, כמו עצי שיטה ועצי אקליפטוס. במרכז יש מין שילוב של השניים, תלוי בשטח ובאזור הנטיעה.
"כל מרחב בונה תוכנית ייצור ונטיעה, ואז אני מקבל טבלאות גדולות עם כמות הזרעים שצריך לספק מכל מין ומין. מדובר בכמות מאוד גדולה, בערך 250-200 מינים. זאת אומרת שצריך לדעת לעבוד על סוגים שונים של עצים, לדעת איך לקטוף מכולם, איך להנביט את כולם. זאת עבודה שמחייבת מקצועיות מאוד גבוהה".
יבלוביץ' (42) מעיד על עצמו שהיה "ילד של טבע". הוא גדל בבית אל, ו"היה לי כלב שטיילתי איתו הרבה בחוץ. תמיד הסתכלתי על צמחים, התחברתי לבעלי חיים. יש כאלה שאוהבים מחשבים, ויש כמוני שאוהבים צמחים. סיימתי לימודי אגרונומיה בפקולטה. למדתי תחומים שקשורים לסביבה, לשמירת טבע, שטחים פתוחים וכו', אז גם היה לי ברור שאלך לעבוד בגוף ירוק".
בתפקידו הקודם היה יערן. האם התפוח נופל לא רחוק מהעץ? תלוי מאיזה כיוון אתם מסתכלים על העץ. "אבא שלי, למשל, מאוד מזכיר אותי. הוא גם אוהב טבע וטיולים. כשהוא יצא לפנסיה, הוא לקח את הכסף ובנה לעצמו משתלה קטנה, ושם עד היום הוא מגדל צמחים וכיף לו. לעומת זאת, האחים שלי בכלל לא בתחום.
"לי יש חמישה ילדים - ארבע בנות ובן. חלקם יותר מחוברים לטבע, וחלקם פחות. אני לא מכריח, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אבל נגיד כשאני לוקח את הילדים איתי לעבודה, אז הם נהנים ורואים דברים וסבבה להם".
במבט ראשון זה באמת נראה סבבה וכיף. "אני תושב עפרה כבר 11 שנה", הוא מספר. "פעם איזה שכן נחמד ראה אותי ושאל, 'וואלה, כל יום אתה יוצא מהבית עם צידנית? מה, כל יום אתה יוצא לטיול?' אבל זאת העבודה שלי. אנחנו מסתובבים המון בשטח בכל הארץ, מאילת ועד החרמון. הנה, מחר אנחנו ברמת הגולן ולמחרת באזור באר שבע. אין לי זמן לעצור בכל מקום, לקנות ולהתיישב, אז אני פשוט מוציא סנדוויץ' מהצידנית או מים כדי לא להתייבש, ואני מסודר.
"זאת עבודה יוצאת דופן ומיוחדת, אבל גם מעייפת ושוחקת. המון נסיעות בכל הארץ, ותמיד סביב השעון. אין מי שיחליף אותי. אני היחיד בתפקיד. אם אני לא נמצא - המשימה נפלה, לא יהיו זרעים ולא יהיו שתילים. האחריות עלי כבדה וזה קצת מכביד. זאת מעמסה שיושבת לי על הראש כל הזמן.
"יש לנו רשימה מסודרת של עצים שאנחנו צריכים להגיע אליהם מדי חודש, כי לכל עץ יש את זמן ההבשלה שלו, וככה אנחנו רצים כל ימות השנה סביב המדינה כדי לאסוף מכל העצים. אם מסיבה כלשהי פספסנו את חלון הזמן - אז אכלנו אותה".
ומה עושים במצבים כאלה?
"יש מינים שאפשר לשמור אפילו 20 שנה בתנאים טובים, אבל יש כאלה שלא. ארזים, למשל, אי אפשר. בלוטים צריך לאסוף, לנקות וישר לשלוח למשתלה. בלוט במקרר ימות אחרי חמישה חודשים, אז אין מה לאסוף יותר מהכמות הנדרשת, כי זה לא יישמר. לעומת זאת, שקדים לדוגמה אפשר לאסוף הרבה, כי אולי בשנה הבאה יהיה חסר. העבודה פה מאוד מדויקת ומחייבת מחשבה".
איך בעצם אוספים את הזרעים?
"אופציה ראשונה: מי שמטפס עולה על העץ עם שק קטן עליו, קוטף כמה שהוא מצליח ויורד לרוקן למטה. אפשרות אחרת היא לעלות על העץ, ומשם להגליש למטה את השק בעזרת חבל. אופציה נוספת היא לשים על האדמה מתחת לעץ שמיכה גדולה, ופשוט זורקים הכל כלפי מטה. הכל לפי המצב בשטח וסוג הזרעים שצריך לקטוף".
אחרי מיון ראשוני, מגיע ניקוי וסינון של הזרעים באמצעות מכונות מיוחדות. נגיד, חרובים מכניסים לתנור עד שהחום מקשיח אותם למצב קריספי, משם הם עוברים לריסוק ולסינון של הזרעים, אחר כך שקילה וספירה, ולבסוף אחסון מקוטלג בתוך מכולה שמקוררת ל־4 מעלות עם לחות שלא עולה על 30 אחוזים.
על מדף תחתון אחד מונח שקד מצוי שנאסף ליד מודיעין. על גבי השקית מפורטים תאריכי האיסוף, מועד הכניסה למלאי, מיקום העץ הפורה וכדומה. בשקית סמוכה עטופים זרעים קטנים של אקליפטוסים, ועל מדף אחר שקית זרעים של אורן, שנקטפו ב־1998 ומשתמרים יפה עד היום. "יש לנו כאן גנרטור וגם מערכת ניטור, שישר שולחת התרעה לטלפון אם יש בעיה עם הקירור", מרגיע יבלוביץ'.
• • •
העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק, אבל מה אכפת לו לעץ שהחבר'ה מחפשים אותו כדי להמשיך את השרשרת. "אני מחפש גורם מגביל שהעץ עמיד לו", מסביר יבלוביץ'. "לדוגמה, בישראל הגורם הכי מגביל הוא מים. לכן התכונה הבולטת ביותר שאני מחפש בעץ היא שהוא עמיד ליובש, אחר כך עמידות למזיקים ולמחלות, והתכונה השלישית היא עמידות לתנאי הקרקע".
איך בוחרים על מי לטפס?
"אנחנו לא עוברים עץ־עץ אלא עובדים לפי כללי אצבע. נגיד, אם השטח אחיד ויש עץ אחד בולט יחסית לאחרים, אז בסבירות מאוד גבוהה העץ הזה יוצא דופן מבחינה גנטית. מצד שני, קיים גם סיכוי שדווקא מתחת לעץ הזה נובע מעיין. לכן צריך לבדוק טוב את השטח.
"גם עץ בודד יכול להספיק, במידה שהוא גדל בשטח מאוד קשה. עץ טוב הוא עץ על ראש גבעה, כי זה אומר שיש לו מקור גנטי איכותי. למצוא עץ טוב לאורך נחל זה לא חוכמה".
יש תכונות מסוימות שאתה מחפש על פי סוג העץ?
"בהחלט. לדוגמה, בעצי ברוש יש שתי מחלות פטרייתיות שתוקפות אותם, ולכן יש חלקה של קק"ל שבה פיזרו את הפטריות הללו. 80 אחוזים מהעצים בחלקה מתו, אבל לעצים ששרדו אנחנו יודעים שיש עמידות לפטריות - ואפשר לאסוף מהם. הבאנו מיוון עצי אורן ירושלים שעמידים למזיק שנקרא מצוקוקוס, ואנחנו אוספים רק מהם".
לחבורה הגזעית הזאת יש מאגר נתונים מפורט של כל העצים השווים במדינה, וגישה מהטלפון למערכת ממוחשבת ומסודרת הכוללת תמונות ונ"צ של כל עץ ומועדי הביקור בו. גם אנשי שטח, יערנים, מדריכים ועובדי קק"ל נוהגים לדווח למדור על עצים יוצאי דופן שכדאי לשכפל.
"לפעמים יש אמת בדבריהם, ולפעמים אני דוחה אותם בנימוס", מגלה יבלוביץ'. "מישהו פעם אמר לי: 'מצאתי עץ אלון מצוי - לא ראית דבר כזה בחיים'. האמת, ראיתי דברים יותר יפים. אבל אני תמיד עונה להם בנימוס, 'תודה, כל הכבוד. תמשיך לדווח'. זאת העבודה שלי.
"אם מצאתי עץ טוב, השאיפה שלי היא לחזור אליו מדי שנה, כי סביר להניח שהוא ימשיך להניב ויישאר עץ טוב. אבל לפעמים עצים מתים ולכן צריך לחדש את מאגר המלאי שלנו. לפעמים עצים נגנבים או נכרתים. לא הכל ורוד ביער.
"ליד הכרמל שתלו בשנות ה־70 חלקה מדהימה של ברוש אטלנטי, שהגיע מאזור הרי האטלס במרוקו. עצים יפהפיים, עמידים ליובש, שנהגנו לחזור אליהם כל שנה כדי לאסוף. לפני כמה שנים, אנחנו מסתכלים ב־GPS ומשהו לא מסתדר לנו, כי אנחנו לא מוצאים את העץ שלנו.
"הסתבר שהגיעו לשם גנבי עצים והורידו את כל העצים הכי גדולים והכי יפים בחלקה. מתוך 13 עצים שהיו שם השאירו לנו אחד. כיסחו את החלקה. לצערנו כמעט לא נשארו עצים. נשארנו רק עם הזרעים שאספנו עד אז".
• • •
יוסי נטו גדל בשדות של מושב אחיסמך, בין גבעולי שיבולים, קש ופרות. הוא עובד כבר 11 שנים בקק"ל ומבסוט מהחיים. "כבר כילד ביליתי המון ברפת של אבא שלי במושב. שתלנו וקצרנו, והתנסיתי המון בחקלאות, נהגתי על טרקטורים וכאלה. בשלב מסוים גם מצאתי את עצמי עובד בנגרות. לבסוף, כשחיפשתי מקום מסודר לעבוד בו - הגעתי לכאן".
איך התגובות של הסביבה לעבודה הלא שגרתית הזאת?
"אשתי מרוצה מאוד, אבל להרבה אנשים קשה להבין מה אני עושה. חושבים שהעץ גדל מאלוהים. רק אחרי שאני מפרט בפניהם את התהליך של כל העבודה שלי - הם בהלם ומתלהבים. ועדיין, התגובה הכי פופולרית לזה ששומעים שאני עובד בקק"ל היא: 'מה, אתה פקח?'".
יבלוביץ': "כשאתה עובד בקק"ל כולם מרגישים צורך לשאול אותך כל הזמן על עצים. אני גר ביישוב שבו לרוב האנשים יש גינות פרטיות. כל השכנים שלי מגדלים עצים בחצר, ולכולם יש שאלות כמו 'מה אתה אומר, הגיע הזמן לגזום כבר או לא?', 'לדשן או לא לדשן?' כל הזמן בבית הכנסת, אחרי התפילה, ניגשים אלי עם בעיות כמו 'העץ שלי חולה והוא נהיה צהוב, מה עלי לעשות'".
נו, ומה אתה עונה?
"אני מבקש שישלחו לי תמונה בווטסאפ, ומבטיח להסתכל ולבדוק מה אפשר לעשות. מה אכפת, אני עוזר בשמחה. אני מרגיש כמעט כמו רופא, אבל של עצים".
הרמס: "שמע, לאנשים כמוך במגזר הפרטי משלמים הרבה כסף בשביל העצות האלה. יש לך ידע מאוד רחב".
כשאתה הולך לאיקאה, אתה מרגיש כמו טבעוני במקדונלד'ס?
יבלוביץ': "אני יודע שיש עצים שנשתלו למטרה של שימוש האדם. במיוחד עצים של ייעור מסחרי. זה לא שאני אוכל תפוח וכואב לי על העץ, אני מבין את הצורך האנושי. אבל לקנות עץ שחס וחלילה יצא מיער טרופי - זה כבר רע. זה יכול לעשות לי הרגשה לא טובה. אבל מה הבעיה לבנות רהיטים, נגיד, מעץ אורן פיני שנשתל בצורה מסחרית? זאת בדיוק המטרה שלשמה אנחנו אוספים חלק מהזרעים הללו".
nirw@israelhayom.co.il
