איילת זורר: "היום אני יודעת מה זה פחד מוות. זה גם עשה אותי בן אדם יותר טוב"

כבר יותר מ־20 שנה שאיילת זורר היא אחת השחקניות המוערכות והמבוקשות בישראל, ומהראשונות שעשו את המעבר ללוס אנג'לס. היא הצליחה במקום שרבים לפניה ואחריה נכשלו, והשתלבה כשחקנית בהוליווד. על אף המעמד המכובד והתפקידים המצוינים, היא הקפידה וגם הצליחה לשמור על פרטיותה ועל חייה האישיים בנפרד, וגם המגורים במרחק 15 שעות טיסה הפכו אותה לכמעט בלתי נגישה. זו אחת הסיבות שלא סיפרה מעולם על ההתמודדות שלה עם הגידול הסרטני ורק עכשיו, אחרי כמעט עשור ואחרי שהחלימה, היא מוכנה לשתף לראשונה על הגילוי, הניתוח והתובנות.

"קרו כמה אירועים חריגים והתחלתי להרגיש לא טוב. זו היתה עייפות תמידית עם קושי להתעורר, וחשבתי שאולי אני קצת בדיכאון שלא זז ממני. אני לא בן אדם מדוכדך ואם כן, אני יודעת להזיז את עצמי משם, אבל במקרה הזה לא הצלחתי", היא מספרת. "הלכתי להיבדק ואמרו לי שאולי אני צריכה ויטמין די. לא מצאתי ממש פתרון. יום אחד הלכתי לרופאת נשים כדי לבדוק שזה לא הורמונלי, והיא אמרה לי שנראה לה שהכל בסדר, ובכל זאת הציעה לבדוק. היא בדקה לי את בלוטת התריס, ושם היא גילתה לי את הגידול".

תארי לי את הרגע שבו קיבלת את הבשורה.

"אני זוכרת שהיא התיישבה לידי, הניחה עלי את היד ובאותו הרגע שהיא הניחה את היד כבר ידעתי שיש משהו, כי כבר שנתיים אני מרגישה לא טוב. בשלב הזה התחלתי סדרת בדיקות, ובהן גם ביופסיה, וגילינו שהגידול הוא סרטני. לא איום, אבל מהסוג שמוציאים מהגוף ולא משאירים. בלוטת התריס אחראית לכל המטבוליזם של הגוף, כולל העייפות שלימים השפיעה על מצב הרוח.

"באותם רגעים חוויתי פחד מוות. הייתי סגורה על עצמי שזהו. מעבר לפחד הבסיסי, מדובר בניתוח מורכב ועדין, כי זה ניתוח שעוברים בו ליד מיתרי הקול והם עלולים להיפגע. יכול להיות שלא הייתי משחקת יותר. זה כמו שתגיד לזמרת, 'את נכנסת לניתוח וכשתצאי ממנו, יש סיכוי שלא תשירי יותר'".

למעשה, הגידול היה במשך שנתיים בגוף מבלי שתדעי על כך.

"לדעתי הוא היה בגוף שלי הרבה זמן, אפילו יותר משנתיים, אבל אין לדעת מתי דברים כאלה משתבשים ויוצאים מאיזון. אני חושבת שזו סדרה של אירועים שבהם אתה חווה בהלה והגוף נכנס לסטרס גדול, ובנקודות התורפה שלך שם מתחולל אי־איזון ואני חושבת שזה מה שקרה".

גוף ונפש.

"לגמרי, הנפש ידעה, אבל לא ידעתי להגיד מה בדיוק. אני כל הזמן חשבתי שזה צער ודכדוך, אבל התברר שזה יותר מזה".

הצלחת לשמור על אופטימיות?

"יחד עם הפחדים היתה לי ידיעה פנימית שיהיה בסדר. המוח שלנו הוא כמו רדיו, יש בו כמה תחנות ואתה עובר ביניהן לא במודע. אצל בני האדם הממוצעים, הרדיו שלהם עובר מתחנה לתחנה והאירוע הזה הפך אותי לטובה יותר בהעברה בין תחנות. הייתי צריכה להציל את עצמי מעצמי בגלל המקרה שהבהיל אותי כל כך והמחשבות הרעות. ככה גיליתי את כפתור ההפעלה שלא ידעתי שהיה חסר לי, ועכשיו הוא איתי לעד".

אילו מחשבות היו בכל תחנה?

"הוא זז מתחנה של 'אומייגד, מה הולך לקרות? מה יהיה? אני לא אדבר? אני לא אשחק יותר? ואיך אני אפרנס את המשפחה שלי?' בתחנה הבאה שאלתי, 'איך אני אביע את עצמי?' בשלישית אמרתי לעצמי שהכל יהיה בסדר, ותחנה אחרת אמרה, 'אל תדאגי, את תמיד תביעי את עצמך ותגידי את מה שיש לך להגיד'. היו הרבה קולות בתוך המעגל הזה. היה מקום לפחד, אבל גם לאופטימיות, לחששות ולפחד מוות ולעוד מקום שצמח אצלי, שאמר לי שזה בידיים שלי, ואיך שאני אתייחס לזה, זה מה שיהיה".

• • •

בשנת 2016 תבעה איילת זורר את מותג האופנה גולברי, שאותו ייצגה במשך 11 עונות, לאחר שהוחלפה באסתי גינזבורג הצעירה ממנה בכ־20 שנה, בטענה שהמראה החיצוני של זורר "השתנה לרעה" (כך על פי כתב התביעה), וזאת אף שזורר היתה חתומה לעוד שנתיים. הצדדים הגיעו לפשרה, אבל הקהל הישראלי לא ידע על ההתמודדות העיקרית והחשובה בהרבה של השחקנית באותה תקופה לא פשוטה.

"התמודדתי עם איילת החדשה שנולדה בשקט בבית", היא נזכרת. "זו היתה תקופה של שמונה חודשים בבית, ועשיתי פעמיים ביום מדיטציה טרנסצנדנטלית. בזמן שקרה כל הבלאגן בישראל (פרשת גולברי; ע"ס), אני לא התמודדתי עם איך שאני נראית או לא נראית, אני התמודדתי עם החיים עצמם. מה אכפת לי איך אני נראית? אלוהים נתן לי שיעור של מתקדמים, ובשיעור הזה קיבלתי הרבה פרופורציות וכנראה שזה מה שהייתי צריכה בשביל להתעורר".

עם מי עברת את כל התהליך?

"עם גלעד בעלי וכמה חברות קרובות. יש כמה אנשים בחיים שלי שהם ברזל והם עוברים איתי הכל, וגלעד ואני זה זוג כנפיים".

מה למדת מהאירוע הזה?

"החוויות שלך בחיים אלו חלונות שנפתחים, וחוויה כזאת הופכת אותך ליותר אמפתי. זה שינוי שקשה להסביר במילים. פתאום אתה יותר רואה, יותר מקשיב ויותר שומע. הייתי מאוד מוגנת לפני המקרה, וגם היה לי צורך להגן על עצמי. המקרה הזה אפשר לי להרגיש אמפתיה אחרת, כזו שלא היתה לי תמיד, קודם כל לעצמי וכתוצאה מזה לאנשים אחרים. היום אני יודעת מה זה פחד מוות. זה פתח לי צ'אקרה שלא היתה לי קודם. אני בת של ניצולת שואה שאוהבת אותי בדרכה, בבית לא הביעו יותר מדי רגשות, וגם אני הייתי בן אדם שמור. זה גם עשה אותי שחקנית יותר טובה".

הרבה תובנות ושינויים.

"בסופו של דבר, מבחירה, זו היתה מתנה, כי זה פתח לי המון עולמות אחרים של קריאה, על הקשר שבין גוף לנפש, ועל זה שאני יכולה לסמוך על עצמי, שאני חזקה. זה גם איזן בתוך המשפחה את יחסי הכוח, היינו אישה עובדת שמצליחה כלכלית מאוד וגבר מצליח, לא כמוה. זה איזן את כל הכוחות בבית. הבחירה שלי מעכשיו היא לחיות באותנטיות. הכי קרוב לעצמי, לא מרצה ולא מתאימה את עצמי".

עשית שינויים גם באורח החיים שלך?

"ביום שהרופאה שמה לי את היד על הזרוע, ידעתי שלעולם לא אגע יותר בסיגריה. אני מעשנת מהצבא, אבל לא הייתי מעשנת המון. הייתי מעשנת של אחר הצהריים־ערב. באותו היום שחזרתי מהרופאה לקחתי את הקופסה, זרקתי אותה לזבל, נשבעתי שלא אגע בזה יותר, וכך היה. אורח חיים שבו אני שומרת על עצמי מפני מצבי לחץ, מפני שליליות וכל מה שהוא לא אהבה. לפעמים אני נופלת, ולפעמים, לרוב, מצליחה".

איך עבר הניתוח?

"תודה לאל, עברתי את זה כמו גיבורה. נכנסתי לניתוח ב־20 באוקטובר ואמרתי לעצמי, 'ב־11 בנובמבר אני חוגגת את יום הנישואים שלי עם גלעד כאילו לא קרה כלום'. חמישה ימים אחרי הניתוח שחררו אותי הביתה, עשרה ימים נוספים לא הייתי מאוזנת ועדיין קצת בבהלה, אבל את יום הנישואים חגגתי כמו שצריך".

אז איך חגגתם את יום הנישואים?

"אני לא זוכרת", זורר עונה לי וצוחקת. "אנחנו לא אנשים שעושים יותר מדי אקשן באירועים, אבל את זה אני אמורה לזכור".

לבד על הקו

זורר, 52, נשואה לגלעד, מדריך גלישה, והיא אמא של ליעד, בן 17. היא נולדה וגדלה בתל אביב ושירתה בלהקת פיקוד צפון. בתחילת הניינטיז היא פרצה בסדרה "עניין של זמן" ומאז כמעט לא הפסיקה לעבוד. כלת שני פרסי האקדמיה עבור תפקידיה הבלתי נשכחים ב"בטיפול" וב"בני ערובה", וזוכת פרס אופיר על תפקידה בסרט "האסונות של נינה". בשנת 2006 פרצה את גבולות הארץ לאחר שלוהקה לסרט "מינכן" בבימויו של סטיבן שפילברג. מאז ועד היום היא על קו תל אביב־לוס אנג'לס. כישרון נוסף שלה התגלה עם יציאת רב־המכר ההיסטרי "באדולינה" של גבי ניצן, שאותו היא איירה, ושני ספרים נוספים שאחד מהם היא כתבה, ושמו "מעכשיו..."

זורר שונה מאוד בנוף. בעידן שבו מפורסמים מתעדים ומדווחים כל רגע שחולף בסטורי, היא מעדיפה להשקיע את האנרגיות שלה בהתפתחות רוחנית. "הערוצים שלי פתוחים כל הזמן. זה משהו נהדר, אבל שגם מקשה עלי לפעמים", היא מסבירה. "זה מציף אותי ברגשות ובחוויות. אני צריכה לפעמים שקט, אני צריכה שלא ידברו איתי רגע. אני מאוד מזדהה עם אנשים שיש להם הפרעות קשב, או שהם על הספקטרום באיזושהי רמה, בגלל שאני מבינה באינסטינקט בדיוק איך זה מרגיש כשאתה מוצף. קיבלתי הרבה אינפורמציה ואני צריכה כמה רגעים לעבד את זה".

לפעמים זה עשוי להתפרש אחרת, אולי כהתנשאות.

"היו פעמים שאנשים באו ואמרו, 'היא קרה, היא סנובית', אבל זה שטויות במיץ עגבניות בעיניי להגיד את זה. אני אדם רגיש מאוד שסופג הכל מסביבו, ופרשנות אישית זו זווית ראייה אחת בלבד. אני פשוט בן אדם שצריך לעכל דברים. אני גם בן אדם עם יכולת ריכוז מאוד גבוהה, תמיד הייתי, ועכשיו עם המדיטציה עוד יותר. אני יכולה להיות 14 שעות בריכוז, ואם אני בריכוז אני לא יוצאת ממנו. יש כאלה שמסתכלים ויכולים לחשוב שאני סנובית, אבל זה לא זה".

15 שנה עברו מאז שזורר ארזה את המזוודה וטסה להגשים את החלום. תמונת המצב הנוכחית היא ששלוש סדרות בכיכובה של מי שגילמה את אמא של סופרמן נמצאות בנטפליקס ("YOU",  "שטיסל", "Daredevil") וסדרה נוספת ("לאבד את אליס") באפל טי.וי.

"יש שנים כמו 2020 שכולם היו בבית ואני עבדתי קצת, וזו היתה שנה עם עבודה מאוד מאוזנת", היא משתפת. "בשנת 2021 קיבלתי תפקיד בסדרה שצולמה באירלנד שלא יכולתי לסרב לה. בגלל הקורונה לא היה אפשר לטוס הלוך־חזור, והייתי צריכה לנסוע מהבית לכמעט ארבעה חודשים והבנים יכלו להגיע רק לחודש בגלל בית הספר. נוצר מצב שבו הייתי לבד במשך חודש וחצי, פעמיים רצוף. הקו באק"ג (משל לעליות ולמורדות) אף פעם לא אותו הדבר, כל שנה נראית אחרת לגמרי ואין משהו עקבי".

שלושה חודשים מתוך ארבעה בלי המשפחה זה לא מעט.

"נכון, למדתי לא לפחד מזה. בימים לפני שאני עוזבת את הבית אני עצבנית, וגם לפני שאני חוזרת אני לחוצה כי אני כבר רוצה להגיע הביתה. עם זאת, יש בזה גם אלמנט ששומר על הזוגיות כי זה גם רומנטי ומאפשר את הספייס לצמוח ולגדול, ואנחנו תמיד חוזרים לסיפורים מעניינים וחוויות".

את עושה אודישנים?

"אני לא עושה הרבה אודישנים כי אני מאוד בררנית ואם עבדתי ארבעה חודשים מחוץ לבית, אני רוצה הפסקה. תודה לאל שאני יכולה מדי פעם לברור. יש שנים שלא הרשיתי לעצמי. השנה שבה צילמו את 'שטיסל' היתה שנה שקניתי בית ואמרתי שאני אומרת כן לכל כי אני רוצה להיות במצב כלכלי בטוח, וזו היתה אחת המתנות הכי יפות בחיים שלי. אם לא הייתי קונה בית, יכול להיות שהייתי מוותרת על התפקיד כי לא התאים לי להיות שוב מחוץ לבית. גם כשקיבלתי את התפקיד של אמא של סופרמן, זו היתה שנה פחות טובה ולא היו אופציות למיקוח".

זה משהו שהיה גם לפני המשבר הבריאותי?

"כן, תמיד היה לי יחס אמביוולנטי לגבי עבודה, כי אם אתה לא לוקח את העבודה, אתה לא יודע מתי תקבל הצעה נוספת. היו פעמים שוויתרתי על תפקידים כי היה לי יותר חשוב להיות אמא בבית, וגם להפך - לפעמים התפקיד היה מאוד חזק או שהכסף היה מאוד משמעותי ולקחתי".

עד כמה השיקול הכלכלי משפיע על ההחלטות שלך?

"זה הכל עם הכל. שיקול כלכלי, שיקול אימהי, שיקול מקצועי. הכל ביחד".

מה התפקיד הבא שלך?

"הגיעו כמה הצעות לסרטים ואני צריכה לשבת ולבחור. אם מדובר בתפקיד שיכריח אותי לנסוע מהבית רחוק לתקופה ארוכה אני אוותר עליו, כי הבן שלי בתקופת לימודים וזה חלק מלהיות אמא בשנת 2022".

ואת מרגישה שאצל גברים אין שיקול כזה?

"גברים במקצוע שלי נוסעים כל הזמן ובהרבה מקרים הם גם המפרנסים, אבל להיות אישה במקצוע שלי זה מאוד קשה. שחקנים גברים ששיחקתי לצידם והם לא אמרו 'לא', הגיעו למקום מטורף בקריירה שלהם ואני העדפתי להגיד 'לא' בגלל המשפחה. אין לי ספק שאם הייתי גבר, הכל היה נראה אחרת, ולא הייתי רוצה שייראה אחרת".

גם אם לא היית אמא זה היה אחרת.

"אני לא יכולה לדמיין אותי לא אמא".

זה היה השיקול אם להרחיב את המשפחה?

"לא, יש משהו מאוד חזק במשפחה שלנו כפי שהיא, ויש לי קשר מאוד חזק עם הבן שלי. שאלתי את הילד שלי אם הוא רוצה אח, והוא אמר שהוא רוצה אח גדול. הסברתי לו שזה קצת מסובך ואין לי את היכולת לעשות את הקסם הזה. עם השנים זה עבר והתקדם והוא כבר גדל, ועכשיו אני לא מרגישה שזה נכון עבורי או עבור המשפחה".

בישראל יש תפיסה שילד אחד זה לא מספיק.

"בישראל יש תמיד את הלחץ הזה של מתי תביא את הילד הבא. ישראל היא אחד המקומות הכי מדהימים בעולם כי אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, אבל אנחנו גם כל הזמן שופטים. אני חושבת שהגאולה תבוא למקום הזה באחדות ובאי־שיפוטיות, ולא לחשוב שמה שטוב לי טוב בהכרח גם למי שמולי. זו המשמעות של אחדות וגאולה. לכן מה שטוב לי לא מתאים לשושנה או לכל אחת אחרת, ולהפך".

מדברים הרבה על הפערים בשכר בין נשים לגברים. זה משהו שגם את מרגישה?

"קשה לאמוד את זה חד־משמעית כי בן אדם שהוא מפורסם יותר גם מרוויח יותר. יש שחקנים שמלוהקים מראש כי יודעים שהקהל יבוא לראות אותם, והם מרוויחים הרבה יותר. הייתי עדה לשיחת מפיקים שחיפשו שחקנית, ואמרתי להם שזה נשמע לי כמו תפקיד קלאסי לאמה תומפסון והם אמרו לי שהיא לא מוכרת כרטיסים. אמרתי להם, איך יכול להיות? היא גאונה, מבריקה וגם יוצרת, אבל מתברר שככה זה. בטלוויזיה המשכורות של נשים מתחילות להיות יותר מאוזנות כי בטלוויזיה נותנים יותר כוח לנשים מאשר בקולנוע. חברה שמשקיעה 200 מיליון דולר לא יכולה לקחת סיכון שהיא לא תמכור את הסרט, ולכן הם הולכים על נתונים קיימים, כמה כסף עשה הסרט הקודם, מי היו השחקנים הראשיים, מדרגים אותם ולוקחים אותם. אני כן חושבת שאישה מנהלת בהייטק היא כמו גבר מנהל בהייטק, ושאין הבדל בין אישה שמנהלת חברת מכוניות לבין גבר שמנהל חברת מכוניות. הפער של 30 אחוזים הוא מגמתי".

את יודעת לדרוש את מה שמגיע לך?

"אני יודעת, ואנחנו תמיד מדברים על זה עם הסוכנים. אם הם חושבים שמגיע לי יותר, אני משחררת אותם לעשות את עבודתם ופתאום הם חוזרים אלי עם מספר מפתיע מאוד שגורם לי להגיד 'וואו'. בפעמים אחרות הם אומרים שאי אפשר לזוז, ואני אומרת להם שאני בכל זאת רוצה כי אני אוהבת את התפקיד".

את קשובה להם?

"אני קשובה אבל גם יש לי אינסטינקטים מאוד חזקים. הרבה פעמים אני יכולה לסגור שיחה ולהתקשר אליהם אחרי ולהגיד שאני יורדת מפרויקט או להפך, אבל בסופו של דבר זו באמת עבודת צוות".

לייצר את הגבול

תופעת מיטו, שהחלה בארה"ב והגיעה גם לארץ, לא פוסחת על זורר, שמודה שגם היא חוותה הטרדות מיניות, בעיקר בישראל. הווידויים שלה, כשחקנית צעירה ועסוקה, מזכירים סיפורים אחרים שנחשפו בשנים האחרונות ומזעזעים באותה מידה.

"נחשפתי להטרדות בארץ הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר כי הייתי יותר צעירה", היא מספרת. "זה מנגנון שעובד הרבה יותר טוב על נשים צעירות שרעבות מאוד להצליח, ולא יודעות לקרוא את המפה כמו שצריך. זה גיל שאת לא מבינה שאם המורה למשחק מזמין אותך לשיעור אצלו בבית – זה לא מחמיא ואת לא אמורה ללכת. או שאם מורה אחר למשחק אומר לך שאת מאוד יפה ומנסה לנשק אותך - זה לא לעניין".

אלו דברים שקרו לך?

"כן, וגם שחקן שמזמין אותך לבחון אותך בדירתו לתפקיד של זונה זה לא תקני, וגם שחקן שהכניס יד מתחת לחולצה למרות שהמצלמה אפילו לא רואה את החלק הזה של הגוף שלך אלא רק את הפנים זה לא תקני".

ידעת לעצור את זה?

"לא, אבל ידעתי שאני לא אעשה את זה שוב. ידעתי שאני לא אלך לבית של מישהו, שלא אלך לקרוא בדירה של שחקן, ואם מישהו מפרגן לי מדי והוא גם מורה שלי זה ניצול עמדה של כוח. אחרי שעושים טעויות פעם אחת, את לא חוזרת עליהן. למזלי אף פעם לא קרה משהו מעבר ולא נאנסתי, אבל כן מישהו הכניס לי יד לחולצה כשהוא לא אמור היה להכניס אותה".

איך הגבת?

"הייתי צעירה וכמעט כולם סביבי על הסט היו גברים. חוץ מהמאפרת לא היתה שם אף אישה. אמרתי לעצמי שאם אני אעזוב, לא אוכל לשחק עם הבן אדם הזה יותר לעולם. יכולתי לפוצץ את זה ולהסתבך, אבל זה כרוך בכאב ראש היסטרי כי אתה לא יודע מה תהיה התגובה שלו, אז פשוט אמרתי לבמאי שאני לא חושבת שאני צריכה יותר טייקים ופה זה הסתיים. כאישה צעירה את לא יודעת מה יקרה אם תגידי, וזו הבעיה. לכן גם חשוב שיהיו נשים על סט כי בסט מאוזן דברים כאלה לא קורים".

היו גם מקרים בחו"ל?

"לא, אבל הגעתי בגיל אחר ובעמדה אחרת והייתי עם קול. אם מישהו היה מתקרב אלי, אוי ואבוי לו".

איך היית מגיבה היום להטרדה כזאת?

"אם מפיק היה מבקש לפגוש אותי בחדר במלון, הייתי אומרת לו, 'מצטערת, אבל אני לא באה'. ואם בכל זאת זה היה קורה, היום הייתי מעמידה גבולות מאוד מהר".

מהם הגבולות שלך?

"זה תלוי. בגיל 20 הגעתי ללוס אנג'לס לתקופה קצרצרה ומישהי שהיתה חברה שלי באותם הימים אמרה שהיא רוצה שאני אפגוש במאי אצלו בבית. הכל היה בסדר והתפקיד הוצע לי, אבל סיפרו לי שיש הרבה סקס בסרט ולא הסכמתי. אמרתי לה שאני לא רוצה את זה, והיא ענתה לי 'את מטומטמת כי ייקח לך עשר שנים להגיע לאן שאת רוצה להגיע אם לא תעשי את זה'. אמרתי לה שאני אחכה וניתקנו את הטלפון. עשר שנים אחרי, קיבלתי את התפקיד בסרט 'מינכן'".

סצנות סקס הן מחוץ לתחום?

"היו לי, אבל היה איתם תפקיד. היה שם במאי שידעתי מה הערכים שלו ויכולתי לבחור כמה ולמה. אני אספר לך משהו שלא סיפרתי אף פעם, ולדעתי הוא לא תקני. קיבלתי תפקיד לסדרה וכמעט סגרנו, אבל לא הצלחנו להגיע להסכמה באשר לתנאים בנוגע למה שיראו ומה שלא יראו. בארה"ב יש הסכם מחוץ לחוזה, שבו יש גבולות של מותר ואסור בצילומים. יש כאלה שאין להם בעיה אבל לי יש, במיוחד עכשיו שאני כבר אמא ולא ארצה להביך את הבן שלי. הם רצו שתהיה להם את הזכות להראות מה שבא להם ואיך שבא להם, ולא הגענו לעמק השווה. זה אומר שאני לא חייבת לצלם את זה, אבל שהם יכולים לקחת כפילה ויראו אותה עושה מה שהם רוצים. זה התפוצץ, ולדעתי זה לא בסדר".

לפעמים עירום וסקס הם חלק מהסיפור.

"אם זה חלק מהסיפור והוא מעביר את הרעיון ועשוי בטוב טעם זה לגיטימי, אבל לקחת כפילה ולעשות את מה שרוצים בסצנה הזאת ללא הסכמתי זה ניצול".

היתה לך התלבטות?

"יש נשים שיסכימו ויחשבו שזה הכוח שלהן ויש להן עמדה, ואני מכבדת כל אישה שמחליטה לעשות מה שהיא עושה, אבל לי לא היתה שום התלבטות".

ליהוק גורלי

זורר נחתה לפני שבועיים בישראל לצילומי קמפיין חדש לב.מ.וו, ועל הדרך קפצה לכנרת וחזרה משם עם צדפים למזכרת. בביקור הקודם שלה בארץ היא הצטלמה לסדרה המצוינת "לאבד את אליס", שבה גילמה את דמותה של אליס גינור, קולנוענית מוערכת שתקועה מקצועית. הסדרה אמנם מספרת על חוסר מימוש, אבל היא כל כך מומשה עד שנמכרה לאפל האמריקנית.

"הרבה פעמים אנשים מתבלבלים בין הבן אדם לדמות שהוא משחק. אליס היא יצירה של סיגל ואני הבאתי לתוכה תובנות שלי, ניסיון שלי וסוג של תפיסת עולם", היא מספרת על התפקיד. "אני מאמינה שבמקצוע שלי זה כמו תת־הכרה שנכנסת לתת־הכרה, מסרק לתוך מסרק, וזה נהיה אחד, ואז זו לא אני ולא היא, אלא חיה נפרדת".

תפקיד מאוד כבד.

"אליס היא גם אישה במקום מאוד לא פשוט בחיים ומאוד לא ממומשת, ולהיות בתפיסה שאתה לא ממומש זה נראה לי מאוד קשה. היא נושקת לגיל 50 ותחת איום שזה לא יתממש, וברגע הזה היא מוכנה לעשות הכל כדי שזה יקרה".

באופן אישי אני חושב שזה אחד התפקידים הכי טובים שלך.

"שמתי לב שהרבה פעמים מגיעים אלי תפקידים, והדבר הראשון שאני אומרת זה 'לא'. זה קרה לי גם ב'לאבד את אליס' וגם ב'בטיפול', ובעיניי אלו שני התפקידים הכי טובים ועמוקים שלי בישראל. גם עם חגי לוי (יוצר 'בטיפול'; ע"ס) וגם עם סיגל האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד 'לא'".

איך זה יכול להיות?

"היו לי תירוצים אמיתיים", זורר משחזרת. "במקרה של 'בטיפול' בדיוק נולד הבן שלי ליעד ואמרתי שאין מצב שאני לומדת 30 עמודים בשבוע ומתחילה בצילומים כשיש לי תינוק בן חודשיים בבית. במקרה של סיגל היא רצתה לעשות אודישן בזום ואני לא הסכמתי, כי חששתי לצאת על הפנים והיא גם לא נתנה לקרוא את התסריטים. אבל אז קרה מה שקורה תמיד בסיטואציות כאלה, קרו דברים שאפשרו לזה לקרות. במקרה של חגי הוא הבטיח לי שנצליח לשלב, וגם חיכו לי קצת, ובמקרה של סיגל הם המשיכו הלאה בליהוק, אבל הייתי צריכה לחזור ארצה מסיבות אישיות וסיגל כתבה לי שוב ונפגשנו. היא אישה מאוד חכמה. הגעתי למאצ' (שלב התאמה; ע"ס) ובאותו היום זה כבר נסגר. זה נועד לקרות".

היו לך תקופות של חוסר מימוש?

"בטח, כשחקנית יש כל הזמן עליות ומורדות. הקו הוא אף פעם לא רק למעלה או רק למטה. זה כמו גרף של אק"ג, בעליות אתה מרגיש שהכל נהדר, ובירידות זה הזמן שאתה נכנס לפאניקה. בביקור עכשיו בארץ הצטלמתי לקמפיין של ב.מ.וו. הבאתי שלוש חברות טובות להצטלם איתי, ושתיים מתוכן שלא הכירו את התחום אמרו לי 'זה לא ייאמן, רק עכשיו אנחנו מבינות איזו עבודה קשה זו'. הן סיימו ב־12 בצהריים ואני המשכתי עד הערב, אבל פתאום הן הבינו איזו עבודה קשה זו. בעלייה אתה טוטאלי בעבודה, אתה בחזרות, אין אוויר לנשום, אין משפחה, 16-14 שעות צילום ביום, לאנשים קשה להבין איך זה נראה, ופתאום כשהכל נגמר אין לך כלום. הדבר יוצא לאוויר, לאנשים יש מה להגיד, חלק אוהבים, חלק לא, ואת מחכה לדבר הבא".

גם המעבר בין עשייה קיצונית לכלום הוא לא פשוט כשברקע יש חשש לתפקיד הבא.

"ממרום גילי אני מרגישה שאני סוף־סוף נהנית מזה, לא נבהלת מזה. אני מקבלת את זה, וזה נעים לי. אפילו קשה לי לחזור מהזמן הרגוע שבו אני לא יורדת מהטרנינג ונמצאת עם המשפחה, הולכת עם החברות לים, עושה קניות, לחזרות, לאיפור, ללהיות יפה ונחמדה ובתוך אינטנסיביות של יחסים על סט של עבודה, שזה ממש לא כמו להיות לבד בבית".

בתפיסה שלי, וקורות החיים שלך יעידו, את שחקנית מאוד מפורגנת.

"אנשים לא יודעים עלייך הכל, איך החיים האלה נראים באמת. היו לי הרבה תקופות שקטות והרבה תקופות אינטנסיביות. אחרי 'האסונות של נינה' היו לי שנתיים שלא עבדתי בכלל. לא הצלחתי להיכנס לתיאטרון כי הייתי שחקנית טלוויזיה, ובאותם הימים בתיאטרון שיחקה רק האליטה. הלכתי לאייר את 'באדולינה', ופתאום נפתחה דלת שלא נפתחה קודם".

מתי קיבלת את החותמת של האליטה?

"אם אני אהיה כנה איתך, מעולם לא קיבלתי את החותמת הזאת מהבימה למרות שעבדתי מאוד קשה וחלק מההצגות מאוד הצליחו. לפני 15 שנה לא היו רשתות חברתיות ולא היה מצב שכל מי שיש לו עוקבים יעשה גם טלוויזיה וגם תיאטרון. זה היה מחולק בבירור - או שאתה סטאר בטלוויזיה או שאתה שחקן מוערך בתיאטרון".

אבל כן לוהקת לתיאטרון.

"נכון, אבל לא הרגשתי שהיתה לי הזדמנות למשהו גדול באמת. היו תפקידים סבבה ואני מכירה עליהם תודה, אבל לא הייתי נינה מ'השחף' או יוליה מ'רומיאו ויוליה'".

יש לך תחושת פספוס במקום הזה?

"עכשיו אין לי אפילו גרגיר של תחושת פספוס בחיים. בזמנו אם לא הייתי מתקבלת זה היה נוגע בי, אבל היום זה לא מזיז לי. בעשר השנים האחרונות היו רגעים של צמיחה כואבת בחיי האישיים, ובזכות זה היום יש דברים שלא מזיזים לי. למדתי פרופורציות והכרת תודה".

הקשת החברתית

איך עברת את תקופת הקורונה?

"בהתחלה דאגתי, אבל בשלב מסוים הרמתי ידיים ואמרתי מה שיהיה יהיה, הכל יהיה בסדר. למשפחה הקטנה שלי לא דאגתי כי היינו יחד, בישלנו ושיחקנו שש בש והיה כיף. נתקענו בבית בסגר הראשון שלושה שבועות, וזה היה תענוג ועם עוד כמה קילוגרמים".

מה לגבי עבודות?

"פתאום קיבלתי תפקיד בסדרה 'YOU' של נטפליקס וזו היתה מתנה מגניבה. אחריו הגעתי לצלם פרסומת בישראל והייתי בבידוד שבועיים, אבל כתבתי תסריט יחד עם חבר שהיה בבידוד".

עושה רושם שיש מוטיב חוזר אצלך - דברים טובים מתחילים בדרמה ענקית ובסוף מסתדרים.

"נכון, אחד הדברים שאני עובדת עליהם זה להפסיק להיבהל. זה אמנם טבעי ואנושי, אבל צריך להישמר".

מבחינת הפרנסה זה משהו שהרגשת?

"אני המשכתי לעבוד בתנאים מאוד קשים. כשהגענו לאולפנים לצילומי הסדרה 'YOU' היינו צריכים לעשות בדיקת קורונה, להיות כל היום עם מסיכות, להיות בנפרד, ורק על הסט להוריד את המסיכות ולשחק. הדינמיקה החברתית היתה מאוד שונה וזה היה קשוח מהבחינה הזאת. אתה ממש בא רק לעבוד".

דווקא נשמע כמו משהו שיתאים לך.

"זה לא מתאים לי כי זה היה ממש מוזר. אכלנו צהריים במרחק של שלושה מטרים אחד מהשני".

מצד שני, את מאוד קנאית לפרטיות שלך.

"להיות שחקן זה החלק הכיפי ולהיות מפורסם בא עם מחיר. תמיד כשאני יושבת עם עיתונאים ואנשים בכלל, אומרים לי שאני מאוד קנאית לפרטיות שלי בטון ביקורתי. ואני אומרת כן, זה הגיוני לחלוטין. אני מאמינה שאנשים לא צריכים לדעת עלי יותר מדי. הם צריכים לראות את התפקיד ולהאמין שאני אליס, ואחר כך שיאמינו שאני אמא של סופרמן. חשוב לי שהדהוד של מה שאני עושה יהיה בלי כל המסביב".

הייתי מסכים איתך אם הראיון הזה היה מתקיים לפני 20 שנה.

"אתה רומז שאני מיושנת?", היא צוחקת.

חלילה, אני אומר שבעידן של היום קשה מאוד להצליח בלי לתת מעצמך.

"זה בדיוק מה שאני מרגישה, וזה גם היחס שלי לרשתות החברתיות. אתה קיים קצת בשביל האנשים שאוהבים אותך באמת ורוצים לשמוע אותך, אבל אני לא אעלה סיפורים עם הבן שלי ולא אספר על איך התעוררתי הבוקר. ההדהוד שלי הוא במעשים שלי, בסרטים שלי ובתפקידים שלי - זו החרב שלי, ועובדה שאני עובדת".

אם את ומישהי מוכשרת נוספת מתמודדות לאותו תפקיד, אבל לה יש יותר עוקבים, את לא חושבת שסביר להניח שיבחרו בה?

"נכון, המספרים קובעים במקומות מסוימים. אם יש לי משהו ממש מעניין להגיד, אני מאוד נהנית לחלוק. אני גם נהנית מהתגובות, ואפילו עונה לאנשים בפרטי. יש לי ממש שיחות עם אנשים. בתקופה שהיה פה לא נעים בשנה שעברה, כשהיה פה בלאגן, לא יצאתי בהצהרות גדולות, אבל אנשים כתבו לי בפרטי ועניתי להם, ממש דיונים".

חצי פה, חצי שם

על אף החיים המלאים שבנתה לעצמה בארה"ב, זורר מצהירה כי היא מחוברת לישראל כמו תמיד. עם זאת, היא למדה דבר או שניים מניסיונה עם הפוליטיקה המקומית, ובוררת בקפידה את מילותיה כשזה מגיע לסכסוך. בעת מבצע צוק איתן, למשל, היא נמנעה מלהביע דעה ורק פרסמה תמונה ועילה הכיתוב "חיים ביחד" בעברית ובערבית.

"אני לא מתווכחת כי אני לא מאמינה שאפשר לשנות דעה של בן אדם אם היא כבר מקובעת, ואני גם לא מתכוונת להביע את דעתי יותר מדי כי זה מיותר", היא אומרת. "אתה לא יכול לשנות דעות של אנשים שלא חושבים כמוך".

זו הסיבה שלא הגבת בתקופת צוק איתן?

"הסתכלתי על זה כמפל מים רועש. אני מורידה את הכובע בפני מי שמסוגל לצעוק חזק ולשאת את האנרגיה הזאת. התבטאתי והעליתי דבר אחד שאותנטי לתפיסת עולמי - אחדות, ואתה לא מבין כמה אהבו וכמה התעצבנו".

זה מסוג הדברים שיכולים להרגיז את שני הצדדים.

"נכון, אבל למה? אנחנו באמת חיים ביחד. אנחנו בישראל חייבים ללמוד לחיות באחדות כי אנחנו הרבה סוגי אנשים. יש פה אנשים שהגיעו מכל מקום אפשרי, וחייבים להידבר ולשאוף למצב של אחדות, אחרת לא נשרוד".

המדינה חשובה לך?

"המדינה חשובה לי מאוד. הלב שלי כאן, המשפחה שלי והשורשים שלי כאן. חייתי פה 35 שנה, אני עובדת פה, ושירתי פה, ואני מתנדבת במקומות שקשורים לפה, ואני יודעת בדיוק מה קורה ואני מסייעת לכפר נהר הירדן שזה מקום שעושה דברים מהממים עם ילדים חולים. זה שאני גרה שם לא אומר שאני לא מקושרת היטב".

יש אופציה שתחזרי לגור כאן?

"אני חושבת שאני אצטרך לחיות על קו ישראל־ארה"ב לנצח. עוד לא השלמתי עם זה, ובכל פעם שאני צריכה לעזוב אני עצובה. יש לי סוג של חלום שאוכל לקנות בית פה ובית שם ושאוכל לחיות בשניהם. הלב שלי מחולק לשניים, חצי מהאנשים שאני אוהבת שם וחצי פה".

יש לך קליקה ישראלית?

"יש לי כמה חברות ישראליות, כמה אמריקניות ומכל מיני מקומות בעולם".

גל גדות ביניהן?

"גל ואני נפגשנו פעם אחת בארוחת ערב של חברים משותפים. היתה שיחה כנה ונעימה אבל לא נשארנו בקשר. הגיל של הילדים מאוד משפיע על החברות, והילדים שלנו בגילים שונים. לרוב זה המון ילדים באותו הגיל. עכשיו הרבה יותר קשה לי ליצור חברויות חדשות כי הילד שלי כבר גדול".

אתם מדברים בעברית או באנגלית?

"אחרי השנתיים של הקורונה שהוא לא ביקר בישראל וגם בגלל שהוא התבגר קצת ויש לו את העניינים שלו וחברים שלו, אני פחות אומרת לו מה לעשות, ומבחירה שלו הוא מדבר יותר אנגלית. הוא גם ילד יחיד ואין לו עם מי לדבר עברית כי רוב החברים אמריקנים. גלעד ואני מדברים עברית ושפת העצבים שלי היא בעברית".

באיזו שפה את חולמת?

"עברית".

ומה הלאה?

"יש כמה הצעות לסרטים שאני בוחנת, ואני גם כותבת כבר תקופה ואנחנו מחכים לתשובות מכל מיני גורמים גם בארץ וגם בחו"ל, חלק מהפרויקטים כמפיקה וחלק גם כבמאית. אני מקווה לעשות עבודה טובה".

erans@israelhayom.co.il