ליל הסדר, 27 במארס 2002. בית משפחת דיכטר באשקלון עמוס בבני משפחה ובחברים. ההגדה פתוחה, השירה עולה - ואז הנייד של ראש השב"כ מצלצל בעצבנות. אבי דיכטר, אז כבר ותיק בשירות, רגיל להיעדר מהבית בערבי חג. פעם זה אירוע ביטחוני, פעם מקור שמבקש פגישה דחופה. אבל עכשיו קשה לו לנטוש. בכל זאת, הוא המארח.
"עניתי לטלפון ואמרו לי 'היה פיצוץ במלון פארק בנתניה, בודקים אם זה כתוצאה מתקלה בבלון גז'", משחזר דיכטר. "כבר הכרתי את הרוטינה של לדווח על בלוני גז. לאנשים היה קשה תודעתית לדווח שמחבל התאבד, אז כשעוד לא היתה הוכחה בדרך כלל אמרו 'כנראה בלון גז'.
"אמרתי לאורחים שאני חייב לעזוב, ובדרך למשרד דיברתי עם ראש הממשלה דאז, אריק שרון. באותו שלב כבר היה ברור לנו שזה פיגוע ושאנחנו יוצאים למבצע חומת מגן, שכבר עמד לדבריו על הפרק. שרון החליט שהיעד המרכזי יהיה רמאללה, כדי להעביר להנהגה הפלשתינית מסר ברור".
• • •
דיכטר (69), עמוס בסיפורים מאותם ימים שחורים. הוא מכין לנו כוס קפה שחור ומגיש עוגה ביתית שהכינה בתו. מי שהיום ח"כ מטעם הליכוד ובעברו גם השר לביטחון פנים וסגן שר הביטחון, מונה לראש שירות הביטחון הכללי במאי 2000, וחווה, בין השאר, את האינתיפאדה השנייה, פיגועי תופת עם מאות הרוגים ואת מבצע חומת מגן, שפגע אנושות בתשתית הטרור ביהודה ושומרון.
כדי להבין איך מבצע חומת מגן קרם עור וגידים, טוען דיכטר שצריך לחזור לאוגוסט 1993 - החתימה על הסכם אוסלו. "צריך לצאת מאותו הסכם, לעבור דרך הקמת הרשות הפלשתינית, מהומות מנהרת הכותל, חומת מגן. אלה פחות או יותר התחנות", הוא אומר. "בהסכם אוסלו הממשלה קיבלה החלטה בהפתעה מוחלטת. לדרג הביטחוני לא היה שמץ של מושג שהממשלה תחתום על ההסכמים.
"הייתי אז ראש מרחב דרום בשירות, ו־90 אחוזים מהעומס נפלו עלי. הציפייה לשיתוף הפעולה היתה גדולה, כי הכרנו בצד השני את כולם, החל מראש המנגנון המסכל, מוחמד דחלאן, ועד למוסא ערפאת, שהיה ראש המודיעין הצבאי. אנשים שישבתי איתם כמו שאנחנו יושבים כעת.
"רק שאתה מתחתן עם אישה, ויום אחד אתה מגלה שהיא לא מי שחשבת. כשהפיגועים החלו העברנו להם מידע כדי שיטפלו, והתברר שבמקום לטפל הם חיפשו מי מסר את הידיעה. אחרי רצח רבין, שמעון פרס היה ראש הממשלה, וישבנו בפגישה עם ערפאת. פרס ביקש שאתן סקירה, ואמרתי שמי שעומד מאחורי פיגועי המתאבדים הוא מוחמד דף (ראש גדודי עז א־דין אל־קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, א"ל).
"ערפאת הסתכל על דחלאן, שישב לצידו, ואמר 'מוחמד מי?' זה בערך כמו שאשאל אותך מי זו פנינה רוזנבלום. דחלאן אמר 'ההוא שסיפרתי לך עליו'. ערפאת החזיר 'לא אמרת לי דבר', וכולנו ידענו שהוא משקר. הדבר הכי מתסכל באותם ימים היה אפס פעילות של הרשות הפלשתינית לעצירת האלימות".
ניסיתם להבין למה?
"הסכם אוסלו נכשל, ובמאה אחוז באחריות הרשות הפלשתינית. מתחילת הדרך ועד חומת מגן. כי כשפרצה האינתיפאדה, בצד השני עמדו גם אהוד ברק כראש ממשלה וגם אריק שרון שבא אחריו, שניהם בעלי רקורד צבאי, אנשים רציניים שידעו להזיז עניינים.
"היה אז לחץ אמריקני לנסות להגיע להבנות בין הצדדים. שלחו לכאן את הנשיא קלינטון ואת מזכירת המדינה מדלן אולברייט, ואחר כך את הנשיא בוש ואת קולין פאוול ואת ראש ה־CIA ג'ורג' טנט, שהיו מעורבים באופן אישי. דיברנו איתם יותר משאני מדבר עם אשתי, ושום דבר לא הזיז את הגולם הפלשתיני שקם על יוצרו. עד שירד האסימון שלערפאת לא מתחשק לעזור בסיכול טרור".
ב־2001, כשהשטח לא נרגע והפיגועים מיו"ש לא הפסיקו להגיע, החל דיכטר לדרוש את הקמת גדר הביטחון. "מהר מאוד הבנו שגם אם אתה משבש שלושה או ארבעה צירי פיגוע, אתה לא יכול לשבש את כולם. הרי המרחק בין קלקיליה לכפר סבא הוא כלום. המקום היחיד שהיתה בו גדר היה בעזה, ומשם לא הצליחו לצאת אז פיגועים.
"גדעון עזרא ז"ל, שהיה ראש מרחב יו"ש בשירות, לא חשב שצריך גדר. אמרתי לו 'אתה תראה שגם בירושלים נצטרך'. רבים לא אהבו את הרעיון, כולל שרון. אמרו 'זו תהיה גדר מדינית'. אני עניתי 'זו גדר ביטחונית ותחליטו אתם על התוואי, כי לא יכול להיות שלאדם שיוצא מטול כרם אין בעיה להגיע לנתניה'. ראינו באיזו קלות היו מבריחים מטענים לירושלים".
לכם לא היו מידעים על הפיגועים?
"מחבל שיוצא מטול כרם לבצע פיגוע צריך מישהו שיסייע לו להגיע לנתניה. זה כבר אחד שסיפרו לו את הסוד. אם הוא לא יכול לצאת לנתניה בגלל הגדר, הוא צריך להגיע קודם לרמאללה ומשם לירושלים, זה כבר עניין של סייענים נוספים. יש הרבה יותר אנשים בשרשרת וקל יותר לעלות על ציר הפיגוע. ראינו שאנחנו מסכלים פיגועים, אבל גם מפספסים, והציבור, הקבינט וראש הממשלה לא ספרו את אלה שמנענו - ובצדק. הדרג המדיני רצה אפס פיגועים.
"באותה תקופה הכנסתי עובדים סוציאליים שיעבדו עם אנשי שב"כ, כי ישבו אצלנו חבר'ה שפופים. ראית שקשה להם. הם עבדו על סיכול פיגוע, ובטלוויזיה הראו את התוצאות שלו. תחשוב מה קורה לבחור או לבחורה שסיכלו ארבעה־חמישה צירים, ופתאום יש ציר שפספסו".
עוצמת הפיגועים הלכה וגדלה. ב־1 ביוני 2001 נרצחו 21 צעירים בפיגוע בדולפינריום שבתל אביב. חודשיים לאחר מכן נרצחו 15 בני אדם בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים.
"רצנו מפיגוע לפיגוע", מספר דיכטר. "המזל היה שרוב המתאבדים לא היו אנשי ארגון הארד קור. הם היו גיוסי הרגע האחרון, ללא תשתית אידיאולוגית. הם לא היו מאומנים, ולכן בלא מעט מקרים הם ראו צבא וחזרו בהם, או שהתרסקו על המחסום הצה"לי. לציבור בישראל אין מושג כמה אלפי אנשים חיים היום בריאים ושלמים בזכות זה.
"אחרי כל פיגוע היה נערך דיון בקבינט או בפורום מצומצם על התגובה שניתן. הפיגוע בדולפינריום היה משהו אחר, התוצאה שלו היתה נוראית. בשיחה עם ראש הממשלה מייד לאחר הפיגוע, אמרתי 'אני מציע שנזרוק את הרשות הפלשתינית ממוסדותיה בירושלים'. הרי הם התייחסו לאוריינט האוס, שהיה אז מטה אש"ף, כאילו הוא השגרירות האמריקנית ברחוב הירקון. היו בטוחים שלא ניגע בו.
"הגענו לדיון בנושא פינוי הרשות מירושלים, והמשטרה אמרה 'אנחנו לא יודעים לארגן כוח גדול כזה בזמן כל כך קצר'. אמרתי לשרון שמה שלא יקרה באותו הלילה, כבר לא יקרה. אני מכיר את הדינמיקה. יושקה פישר, שהיה שר החוץ הגרמני, שהה במלון דיוויד אינטרקונטיננטל, ממש מעל הדולפינריום. למחרת הפיגוע הוא נסע לרמאללה וישב עם ערפאת, שהוציא הודעה דלוחה שמגנה את הטרור.
"ב־9 באוגוסט היה הפיגוע בסבארו, ואז שוב אמרתי לשרון 'הלילה מוכרחים לגמור את הסיפור הפלשתיני בירושלים'. ואז כבר זרקנו אותם ממוסדותיהם בבירה, וזו היתה מבחינתם מכה קשה. הייתי אז בקשר עם ערפאת, היחיד שנסע לרמאללה לפגוש אותו מטעם ראש הממשלה. אני זוכר שהוא אמר לי בשפה הכי פשוטה 'דפקתם אותנו'".
• • •
אחת משיטות ההתמודדות עם הטרור באותם ימים היתה הסיכול הממוקד של בכירי ארגוני הטרור. מסעוד איאד, קצין בכוח 17 של פת"ח, חוסל בפברואר 2001 מירי מסוק על רכבו במחנה הפליטים ג'באליה. בחודש יולי של אותה שנה חוסל באותה צורה ג'מאל מנסור, ראש הזרוע המדינית של חמאס בשכם. בנובמבר הגיע תורו של מחמוד אבו הנוד, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בגדה. אלא שגם בשיטה הזו התגלתה עם הזמן בעיית יעילות.
דיכטר: "הסיכול הממוקד הוא אמצעי טוב וחשוב, אבל הוא לא פותר הכל, כי הוא דורש מודיעין, מסוקים, תצפיות של מל"טים, ובסוף צריך שהמנוח יסכים לצאת לאן שאתה רוצה. חיבור של השב"כ עם מסוקי חיל האוויר זה כמו לחבר מתאגרף במשקל כבד עם מנתח כירורגי של כף היד.
"כמה שהשקענו, ראינו שהסיפור לא מתקדם. להפך, החלה ירידה באפקטיביות, כי המחבלים הבינו שרעש של מסוק באוויר, לא חשוב אם הוא צבאי או של חברת החשמל, זה סימן בשבילם להסתתר. סיכול ממוקד שפעם היה לוקח יומיים של היערכות, לקח שבועיים. היה, למשל, איש פת"ח רציני בטול כרם שבמשך שלושה שבועות התיש אותנו, עד שבסוף במקום מסוק גמרנו אותו באמצעות צלפים.
"אבל הצבא לא היה נוכח אז בשטח A. הוא לא רצה להיכנס פנימה ולהתחיל בפעילות במחנות הפליטים ובערים. הצגתי את הדברים לראש הממשלה, אמרתי שהצבא לא מוכן בשום פנים להשתמש בכליו. בישיבת קבינט, כששרון ביקש מהצבא התייחסות לדברים, הוא נענה ב'הכלים מיועדים למלחמה'. ראש הממשלה נתן חבטה על השולחן ואמר 'עכשיו זו מלחמה'. בסוף 2001 הכניס הצבא לשטח A כלים אחרים, וזה הקפיץ בבת אחת את היכולות, כי אי אפשר לנצח טרור בהיקף כזה רק בעזרת סיכולים. היה ברור שצריך להיכנס ולבצע מעצרים.
"מחנה הפליטים נור א־שמס בטול כרם היה הפרויקט הראשון. בתחילת 2002 הביאו לשם את חטיבת גולני, שעשתה שם מבצע יוצא מהכלל. הרגו מחבלים, עצרו מחבלים. זו היתה הפעם הראשונה שבה צה"ל שינה קו. אחרי זה היה מבצע בבלאטה עם חטיבה 35 של הצנחנים, שהרמטכ"ל אביב כוכבי עמד אז בראשה. זה יצק תחושת ביטחון אצל צה"ל ומפקדיו. הם ראו שאפשר לעשות מבצעים כאלה".
אלא שהטרור לא נעצר עם הסיכולים והמעצרים. פיגועים קטלניים המשיכו להגיע מיו"ש בזה אחר זה, והשיא היה בחודש מארס 2002, שבו נהרגו 135 בני אדם. "התעוזה של הפלשתינים היתה כל הזמן בעלייה. יכולנו לסכל ארבעה־שישה צירי פיגוע ביום, את השביעי לא הצלחנו והיה פיגוע באוטובוס.
"יושבת חבורה שמרכזת את המודיעין, מקפיצה את המבצעים, שמקפיצים את הצבא או את המשטרה, ויחד מנסים לעצור את המפגע, והיו לנו אנשים ששילמו גם בחייהם. בינואר 2005 הרכז שלנו בעזה, עודד שרון ז"ל, ידע שמפגע נמצא במכונית שבדרכה ליישובי גוש קטיף. אנשי המבצעים שלנו החלו להוריד נוסעים ממכוניות, ואז המחבל הלך אחריו, נדבק והפעיל מטען, כי הוא הבין שכבר לא יגיע לגוש קטיף".
זה מתסכל?
"תחשוב על חבר'ה שמפספסים בגלל דיליי קטן. אני זוכר פיגועים שאנשי המבצעים שלנו היו על הזנב של המפגע. כמו בסרטים, הם הגיעו לטלפון הציבורי כשהשפופרת היתה תלויה באוויר, או ששמעו את הפיצוץ כשהיו במרחק של 200 מטרים מהמקום. ידעו אחרי מי הם רודפים, רק לא ידעו איפה הוא נמצא.
"למשל, היתה פעם אחת שמחבל הגיע לתל אביב והמטען לא עבד. הוא רצה לחזור לג'נין, ובדרך המודיעין שלנו איתר אותו בוואדי ערה. הציבו מחסומים עד שעצרו את מונית השירות שבה היה המטען. זה היה רכב עם יהודים וערבים. המחבל היה מאחור, לא היה לו מה להפסיד והוא הפעיל את המטען. נהרגו אנשים, ואיש המבצעים שלנו נפגע בשמיעה".
איך תפקדת? זה נשמע כמו לרדוף אחרי הרוח.
"על דבר אחד הקפדתי, הייתי אומר לאנשים 'אני הולך לישון ומזהיר אתכם שאם תרחמו עלי בלילה, אני לא ארחם עליכם ביום'. אתה חייב לישון, כי אתה לא סופרמן, אבל אתה לומד להיות ערני כשצריך ולקבל החלטות בשבריר שנייה.
"למשל, לילה אחד העירו אותי כי היתה חקירה של מחבל שהניח מטען בתחנת אוטובוס בגוש דן. המטען אמור היה להתפוצץ באמצעות צלצול טלפון משכם כשהאוטובוסים יחלו לנסוע בבוקר, ובהתחלה לא ידעו באיזו עיר ובאיזו תחנה. בשעה כזו אין משמעות להודעה על הפסקת התחבורה הציבורית, כי אף אחד לא שומע, ואתה מבין שבבוקר תתרומם תחנה.
"בסביבות 02:00 לפנות בוקר הצליחו להגיע למחבל. העירו אותי ואמרו לי שרוצים לחקור אותו כ'פצצה מתקתקת'. הייתי צריך לאשר שהוא אכן פצצה, ואחרי זה החוקרים שאלו 'במה אפשר להשתמש לצורך החקירה'. ארגז הכלים הסודי שלנו אמור לייצר את הלחץ הנדרש על הנחקר, והוא היה פצצה מתקתקת במלוא מובן המילה, לא היו הרבה שעות. בסוף המחבל סיפר איפה המטען, וכמו בסרטים כוחות הביטחון הגיעו למקום חצי שעה לפני הפיצוץ".
• • •
האמריקנים קיוו אז שמי שיוכל להרגיע את הצדדים הוא "גדול המתווכים", הגנרל בדימוס אנתוני זיני, שדילג בין רמאללה לירושלים. את ישראל, האמינו, הוא ישכנע שהמדיניות שלה נעדרת אסטרטגיה ארוכת טווח, ואילו לפלשתינים יבהיר שטעו כשלא קיבלו את הצעותיו של ברק בפסגת קמפ דיוויד ביולי 2000.
"זיני גלגל במשך יותר מחודשיים תהליך מדיני כדי להגיע לרגיעה בין הצדדים", נזכר דיכטר. "הוא בא ב־26 במארס בלילה וביקש מאיתנו תשובה סופית לגבי תוכניתו. ראש אג"ת דאז, גיורא איילנד, ואני ניסינו לשכנע את ראש הממשלה שרון שאין סיבה שלא נקבל את התוכנית, כי ידענו שהפלשתינים לא יעשו איתה כלום. אמרנו שלפחות נתקדם הלאה.
"בלילה הודענו לגנרל זיני שישראל מסכימה לתוכניתו. הוא היה מבסוט, אמר שדבר ראשון בבוקר נקבל את תשובת הפלשתינים ונצא למזרח תיכון חדש. אמרתי לו 'אל תתעורר מוקדם, הם לא ייתנו לך תשובה'.
"ב־10:00 בבוקר היתה אמורה להתקיים מסיבת עיתונאים. כולם חיכו לתשובת ערפאת. דחו אותה ל־11:00, ואז שוב ושוב, ובערב אמור היה להיות ליל הסדר. נתנו לו דדליין עד השעה 15:00 בצהריים, ואמרנו שאם עד אז לא תגיע תשובה, מסיבת העיתונאים תידחה לצאת החג. מובן שלא היתה תשובה, כי ערפאת היה פחדן והרשות הפלשתינית שילמה ומשלמת מחיר כבד על הפחדנות הזו".
אם הוא היה מסכים לתוכנית, משהו היה משתנה?
"אני לא יודע לומר מה היה קורה בפועל, אבל אפילו את האומץ לומר 'כן' לא היה לו, ובאותו לילה התאבד מחבל של חמאס במלון פארק בנתניה. הפיגוע, אגב, לא תוכנן בגלל ליל הסדר. הם אפילו לא ידעו שזה המועד. בחקירה עלה שהם כיוונו לפיגוע בקניון בתל אביב, שהיה סגור בגלל החג. הם רצו לבטל ולחזור לטול כרם, אבל המתאבד, שהיה לבוש בבגדי אישה, סיפר שפעם עבד במלון פארק והציע לבדוק אם יש שם אנשים. הם הגיעו, ראו תור בכניסה, המחבל נכנס ופוצץ את עצמו.
"זה רק מראה שחמאס לא ספר את ערפאת ואת התהליך המדיני. הוא כבר היה כל כך מלא בעצמו, ואנחנו לצערי לא הבנו עד כמה אנחנו נמצאים בעידן אחר. הפיגוע במלון פארק גם לא היה הפיגוע האחרון באותו חודש. ב־31 במארס היה פיגוע במסעדת 'מצה' בחיפה. בכל שנת 2002 היו 451 הרוגים ועוד אלפי פצועים. מספרים מטורפים. אנשים לא נסעו באוטובוסים, לא נסעו ליד אוטובוסים. בתי המלון היו ריקים. אני אומר בכנות שהיו תקופות שבהן הייתי מופתע כמה העם שלנו חזק".
• • •
הפיגוע במלון פארק היה הקש האחרון, וב־29 במארס יצא לדרך מבצע חומת מגן. כוחות צה"ל נכנסו לערים הפלשתיניות הגדולות ביהודה ושומרון - רמאללה, שכם, ג'נין, קלקיליה, טול כרם, בית לחם.
"עצרנו 8,000 איש, גייסנו את כל מי שיכול לחקור, כי ככה מנצחים טרור", אומר דיכטר. "אתה לוקח נחקר, מוציא מידע, מעביר לרכזים שהולכים עם הצבא ועוצרים את המבוקשים. היו יותר מ־400 שמות של מתאבדים שהיה צריך לאתר. אנשים שרק חיכו שייתנו להם מטען כדי לצאת לדרך.
"עשינו פחות סיכולים, כי בסיכול אי אפשר לקחת מודיעין מהרוג. אבל כשאתה עוצר חוליה, וחבריה יודעים שהם 'תפורים', אתה מושיב אותם בחדר והם מדברים פתוח, כי הם יודעים שהכל גמור".
אחד האירועים הבולטים במבצע התרחש בבית לחם ב־2 באפריל. כ־50 חמושים פלשתינים, בראשותו של עבדאללה דאוד, ראש המודיעין הפלשתיני בבית לחם, התבצרו בכנסיית המולד בעיר והחזיקו במאתיים בני ערובה, ובהם אנשי כמורה וילדים. לא רק כלי נשק היו באותה שעה בכנסייה, היא גם מולכדה במטעני נפץ.
דיכטר: "שרון היה אז בוושינגטון לקראת פגישה עם בוש. הוא התקשר אלי אחרי דיון עם טנט, שאמר שאני היחיד שמסוגל להגיע להסדר עם ערפאת לגבי כנסיית המולד. דיברתי עם ערפאת ב־03:00 לפנות בוקר. הוא התחיל עם 'אהלן, כיף חאלכ', כאילו אנחנו בנופש.
"זו היתה שיחה לא קלה. לנו היתה רשימה של 13 מבוקשים מבין המתבצרים שהתעקשנו שיגורשו לחו"ל, ו־26 שיגורשו לעזה. השאר יוכלו ללכת הביתה. השב"כ לא עוסק במספרים, הוא עוסק בשמות. ידענו מחומר מודיעיני שערפאת רוצה משהו אחר, אבל אמרתי לו 'אני לא סוחר בשוק הפשפשים'. הוא ענה 'בוא נישן בלילה, אולי אני ארד קצת ואתה תעלה'. אמרתי לו 'אל תתיש את עצמך, זה לא ישתנה. על השאר תוכל לדבר עם נשיא ארה"ב'.
"מבחינת צה"ל לא היה מסובך להשתלט על המבנה, אבל היה ברור שאם ניכנס יהיה הרס כי היו שם מטעני חבלה, וההרס ייפול על הגב שלנו. בכל זאת מדובר בכנסיית המולד. בסוף זה נגמר במספרים שביקשנו".
אירוע אחר שנחרת בזיכרון הוא הקרב בג'נין, שבו נהרגו 23 חיילי צה"ל, 13 מהם במארב קטלני. "היה שם כוח צה"ל, שלצערנו הסתבך באזור בעייתי", נזכר דיכטר. "ספגנו אבידות ופצועים, והדרך היחידה לחלץ היתה בכניסה מאסיבית של דחפורים.
"זה לא היה כדי לנקום, חלילה, אבל הפלשתינים יצאו בפרסומים על 'הטבח בג'נין' ודיווחו על מאות ועל אלפי הרוגים. הצלחנו להשיג את רשימת ההרוגים הפלשתינים, 56 הרוגים, בדקנו במי מדובר וכמעט כולם היו מחבלים. הממצא הזה הוציא לכולם את הרוח מהמפרשים, ואפשר היה להמשיך במבצע. ההבדל בין מאות הרוגים ל־56 הוא שמיים וארץ. סוכנויות ביטחון ומודיעין בעולם באו לשמוע איך עשינו את זה".
שרון לא רצה לגרש את ערפאת כאחת ממטרות המבצע?
"אם זה היה תלוי בשרון, הוא היה קובר את ערפאת במוקטעה. שרים אמרו לו שזה לא ילך, ובסוף התקבלה החלטה להשאיר אותו בחיים, בחדר קטן. הוא מת בנובמבר 2004, עוד לפני שהאינתיפאדה נגמרה. במקומו עלה מחמוד עבאס, דמות אחרת, אבל עם אותה תפיסה.
"עד היום, כשאומרים לי שהרשות נלחמת בטרור, אני עונה שכן, כשזה חשוב לה ובמגבלות. 28 שנה מאז שהרשות קמה, ואף לא מחבל אחד שביצע פיגוע, רצח ישראלים או עמד לרצוח, נעצר על ידי הרשות, נחקר, הוגש נגדו כתב אישום, נגזר דינו והוא יושב בכלא. אין אחד".
• • •
שטחי יהודה ושומרון הם היום בבחינת איום ביטחוני הרבה פחות גדול מאשר הנעשה ברצועת עזה, ולדיכטר אין ספק שמבצע חומת מגן קבע עובדות בשטח.
"בעולם לא הבינו איך הצלחנו לחסל טרור בהיקפים כאלה גדולים עם נזק סביבתי מינימלי לצד השני. הסברתי לכל מי שהתעניין, שאנחנו הישראלים פוגעים במטרות, ואילו הטרור פוגע ביהודים - וזה הבדל תהומי. המבצע היה ניצחון שהושג בעבודה סיזיפית. התחלנו את הלחימה עם טנקים וסיימנו עם ג'יפים ממוגנים, מה שמראה את מידת הביטחון של אנשינו.
"לקח זמן עד שלמבצע היתה השפעה, אבל עצרנו כמויות אדירות של מחבלים והיה לנו המון מידע. שמות ומקומות שאפשר היה לאט־לאט לאסוף. יש כאלה שאומרים 'תהרוג אחד, יקום אחר', אבל עובדה שהאמריקנים הרגו את קאסם סולימאני (מפקד כוח קודס האיראני, א"ל) ולא קם אחד כמוהו. היו יותר מ־400 מחבלים מתאבדים שנעצרו, נכנסו לכלא. אתה פוגע בליבה ומצד שני המתנדבים לפיגועים רואים שמי שעוסק בטרור, נעצר או מת. זה לא עניין של מה בכך".
"זו טעות חמורה לחשוב שגדר הביטחון היא שחיסלה את הטרור ביו"ש", משוכנע דיכטר. "החלקים הרציניים של הגדר נבנו רק אחרי שהסתיים המבצע, שיש כאלה שאומרים שזו המלחמה היחידה שצה"ל ניצח בה מאז יום הכיפורים".
היום הגדר עוזרת לשמור על הביטחון?
"היא שינתה מציאות, אבל ברגע שהסתיים מבצע חומת מגן, ומספר הפיגועים לאט־לאט פחת, מעמדה החל לרדת. היום היא פחות מבצעית, והפרצות שלה משמשות לכניסת שב"חים ולפעילות פלילית. 80 אחוזים מעבירות הרכוש בישראל עושות דרכן ליו"ש. הגדר נבנתה לתכלית ביטחונית, שירתה גם תכלית פלילית, וכשנגמרה התכלית הביטחונית, הזניחו את התכלית הפלילית.
"יש כאלה שחושבים שטרור זה סוויץ' שמורידים והוא נגמר. זה לא ככה. יש פאנל של מתגים. המתג שחשבו שהוא ראשי היה הסכם אוסלו. הורידו אותו, והתברר שהוא לא קשור למתגים האחרים. זה מצריך עבודה כאילו אין מתג ראשי. מתג של חמאס, של פת"ח, הג'יהאד האסלאמי. הגדר היא עוד מתג".
יש דברים שיכולנו לעשות אחרת?
"היו דברים שנעשו מאוחר מדי, או בכלל לא. הטעות הכי גדולה היתה שפספסנו הזדמנות עם צמרת חמאס. בחמאס ראו שבחומת מגן אנחנו מכים חזק ביו"ש, ולא רק בפת"ח ובארגונים אחרים, אלא גם בו. בכירי הארגון עשו את טעות חייהם, וב־6 בספטמבר 2003 החליטו להתכנס כדי לדון במצב. עלינו על מודיעין שלפיו עומד להיות כינוס בנוכחות כולם, משייח' יאסין ועד מוחמד דף. כל צמרת חמאס. לא מכיר הזדמנויות כאלה.
"הבעיה היתה ששנה קודם לכן הורדנו את סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, עם פצצה שבגלל בעיית מודיעין פגעה גם בחפים מפשע. בחקר הביצועים של חיל האוויר, גוף מקצועי, אמרו שפצצה של טון עלולה לגרום לנפגעים בסביבה. הצבא תפס רגליים קרות ושכנע את שר הביטחון, ששכנע את שרון, וירדו מהסיפור.
"אני אמרתי 'בואו נלך על פצצה של חצי טון'. בחקר הביצועים אמרו שעדיין יש סיכוי לנפגעים בסביבה. הילכו אימים על שרון עם ועדת חקירה וזכויות אדם. בסוף הוחלט על פצצת רבע טון. לצערי, כל היעדים היו בקומה אחרת מזו שחשבנו שיהיו בה והם הצליחו לברוח. עד היום חלק מהם פעילים.
"בלחימה בטרור מוכרחים להיות הרבה יותר נחושים. כשחיסלנו את יחיא עיאש, בינואר 1996, ידענו שמוחמד דף הוא פטרונו המבצעי. כמה שעות אחרי שחיסלנו את עיאש יכולנו לחסל גם את דף, אבל לא היה אישור מדיני. למה? אולי לא רצו למתוח יותר מדי את החבל".
אז איך פותרים היום את הבעיה בעזה?
"השאלה למה לא עשינו מבצע כמו חומת מגן גם בעזה עולה מדי פעם, אבל צריך לזכור שב־2002 מדינת ישראל עמדה בפני שוקת שבורה מבחינה כלכלית. היתה צמיחה שלילית במשק, ומבצע בעזה היה מחייב גיוס מילואים בסדר גודל של מלחמת יום כיפור.
"באותה תקופה 90 אחוזים מהפיגועים ו־90 אחוזים מהנפגעים היו מטרור שהגיע מיו"ש, אז אני חושב שהיתה החלטה נכונה, אבל לצערי הקפיאו את הטיפול בעזה בלי לתת את הדעת על כך שקורים בה תהליכים. הרשות הפלשתינית התייאשה מעזה, וסיפור הרצועה לא ייגמר בהסכם. הלוואי שיהיה קוסם שיצליח למצוא דרך לפרק את תשתיות הטרור הצבאיות של חמאס והג'יהאד האסלאמי. תשתיות מטורפות.
"תסתכל על חיזבאללה ועל החות'ים בתימן, זה מה שיש שם, ובשונה מלבנון, שהיא שטח עצום, עזה גודלה כ־360 קמ"ר. לא תהיה ברירה, ונצטרך לצאת למבצע צבאי כדי להרוס את תשתיות הטרור. ולכל מי ששואל 'אז נכבוש אותה עוד פעם?' אני עונה שלא כבשנו את יהודה ושומרון בחומת מגן. מה שכן יצרנו זו נגישות לכל מקום. זה ההבדל. עזה היא סיפור מסובך יותר במובן אחד, ופשוט יותר במובן אחר".
מה פשוט יותר?
"היא קטנה, תחומה. אתה יכול להתמודד עם הסיפור. בעזה חיים 2.2 מיליון איש, והבעיה שם, לפני הכל, היא כלכלית. ביו"ש חלק מהרגיעה הוא תולדה של מצב כלכלי משופר. בחברון מייצרים היום כמעט הכל לישראל.
"כדי לפתור את הבעיה בעזה צריך לחשוב כלכלית. היום אנשים מתחת לגיל 35 שחיים שם לא יודעים מה זה ישראל. זה מצב אחר ממה שהיה פעם, וכעת יש ויכוח אם להכניס משם פועלים לתחומנו. אם אתה רוצה להגיע ל־200 אלף עזתים שיעבדו בישראל ויסייעו בשיפור מצבם הכלכלי, חייבים מציאות אחרת. אי אפשר לעשות זאת כשחמאס שולט ויש לו יכולות צבאיות מתקדמות. הסיפור של עזה הוא סיפור שישראל תצטרך לפתור בכוח".
שום ראש ממשלה לא ירצה להיכנס לזה.
"אם כל אחד יעביר את הנושא למחליף שלו, אז נמצא את עצמנו בעוד עשר שנים נערכים למבצע מול שלושה מיליון עזתים באותם 360 קמ"ר. היכולות שלנו ושלהם יגדלו, והבעיה הכלכלית רק תתעצם. רוצה לדעת איך עזה תיראה בעוד עשר שנים? תסתכל על לבנון של היום".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו